ייתכן שהורים בכלל ואבות בפרט יחלקו עלי, אבל לטעמי האבהות מחייבת את הנוגעים בדבר לדריכות תמידית לא רק בעניינים רציניים דוגמת בריאות וביטחון, אלא גם בפן הבידורי – קל וחומר כאשר אמא במשמרת ערב בבית החולים. לאחר דיון מעמיק – טוב על מי אני עובד, שי החליטה ואני נאלצתי לבצע – התקבלה החלטה משפחתית אסטרטגית

הנה סיטואציה לא פשוטה הדורשת גמישות מחשבתית לצד תעוזה: אתם מתכננים הופעת בכורה בעין פשחה שבאזור ים המלח, ורגע לפני התכניות משתנות. הנסיבות משמחות, אך הרכב המסיבה הקבוצתית הצטמצם. אלא שכהרגלה, משפחת בוקר רחוקה מלומר נואש – הצידנית ומשחקי המים כבר מוכנים, וכל שנותר הוא לעדכן מיקום לפארק המים בשפיים. ותודה לסבתא בריט על הנחת

חוק יסוד חשוב מאוד מאין כמוהו בבית בוקר, גורס כי בכל פעם שאמא טניה עובדת בשבת, על בני הבית לעשות מאמץ עילאי למען בילוי משפחתי מקדים טרום המשמרת בבית החולים. וכך אכן קרה בשבת האחרונה במתחם הג'י בכפר סבא. התייצבנו בהרכב מלא בשעת צהריים מוקדמת, כזו שאפשרה לנו גם לתפוס חנייה, גם להתאכזב מהתפוסה המלאה

קשה מאוד להסביר לילדים את המציאות שנכפתה עלינו. למה בעצם כשכבר לא צריך מסיכות בשטח פתוח, הכי חשוב להיות בקרבת ממ"ד סגור? איך מבדילים בין זיקוקים ליירוטים, ומדוע בבית שקרוב לקבל תמלוגים על שימוש יתר בסרטי דיסני, התחילו פתאום לעקוב מקרוב אחרי כל מהדורת חדשות? בואו נודה על האמת: לאף אחד מאיתנו אין תשובות מספקות,

יש משהו נורא מלחיץ ביום הורים. אתה מרגיש בפנים שאתה הולך לגלות את הפער מה שאתה חושב, שלא לומר בטוח, על היקרים לך מכל, לעומת איך שמעריכה אותם אשת מקצוע, הידועה גם בשמה עתיק היומין: "המורה". הרבה מים עברו בנהר מאז ימי ההורים שלי בניינטיז, אז הכל התחיל ונגמר בציונים ומספרים, וכשכבר רצינו לנסות לגרד

הזיכרונות המרגשים מעלילותיהם של קוואזימודו ואזמרלדה, בהן צפיתי כילד על גבי מסך ענק בקולנוע "רב חן" בירושלים, מלווים אותי למעלה משני עשורים. תמיד ידעתי שיבוא יום ואשב עם ילדיי לחוויית צפייה משותפת על הרקע המצויר והקסום של רחובות פריז. אלא ש"הגיבן מנוטרדאם" הוא אמנם קלאסיקה משובחת, אבל איכשהו נצרב פחות בתודעה מסרטי דיסני נצחיים דוגמת

שנים רבות נדרשו לי כדי להבין את משמעות הביטוי "ילד מפתח". בדיעבד, עבר זמן רב ל"עיכול" המושג דווקא משום שהיטיב כל כך להגדיר אותי. ההורים בעבודה, ובבית אני ואחותי על התפר העדין שבין משחקים לפיצוצים עד הערב. אשר לפן הקולינרי, צלחת עמוסה במגוון סוגים וצורות של "טבעול" (שניצל תירס ותרד נחשבו לספיישלים), ציפתה לי תחת

אם יש דבר אחד שפיללנו לו בתוך הסאגה הבלתי נסבלת והבלתי נגמרת של פתיחת וסגירת מערכת החינוך, הייתה שיאפשרו לילדינו לחגוג את פורים במסגרות. בשמי ובשם ההורים שמחכים כל השנה למסיבת התחפושות של המבוגרים ומשריינים מראש בייביסיטר בהתאם, ובכן, הניהול המדהים של משבר הקורונה לא השאיר יותר מדי מקום לאופטימיות. במילים אחרות – מי שרוצה

כמי שכבר חווה התפתחות ורבלית במיוחד מצד שתי בנות שדקלמו משחר ילדותן את הסיפור המרגש על 'פילים בכל הצבעים' לצד הלהיט (שמתאים במפתיע לרוח התקופה) "זום זום זום עולה הזמר", סביר היה שאתרגש קצת פחות ממילותיו הראשונות המלוות בחיוכים אינסופיים מצדו של אביב. אז זהו, שממש לא. אולי זה קשור לפנייה האישית לבני המשפחה, אולי

הנה שאלה שיוצא לי לשאול את עצמי לפחות שלוש פעמים ביום: האם אנחנו באמת בשגרה? בינינו, מי נכנס לאוטו ולא חושש אוטומטית ממחסום משטרתי מיותר בדרך, יוצא ממנו ולא שב על עקבותיו כי שכח מסיכה, או מחשב בראש האם "עבר על החוק" כשהרחיק למעלה מאלף מטר מדלת הכניסה בטיול היומי עם הכלב? כאבא בכל רמ"ח