כמי שכבר חווה התפתחות ורבלית במיוחד מצד שתי בנות שדקלמו משחר ילדותן את הסיפור המרגש על 'פילים בכל הצבעים' לצד הלהיט (שמתאים במפתיע לרוח התקופה) "זום זום זום עולה הזמר", סביר היה שאתרגש קצת פחות ממילותיו הראשונות המלוות בחיוכים אינסופיים מצדו של אביב. אז זהו, שממש לא. אולי זה קשור לפנייה האישית לבני המשפחה, אולי לטון המתלהב (והצווחני משהו) ואולי פשוט לעובדה שיש עכשיו עוד גבר דעתן בבית, אבל זה באמת לא משנה. את הלב המתרחב וההתרגשות המתפרצת אי אפשר וגם לא צריך לעצור.
אז הנה מילון אבן אביב על ציר הזמן בבית בוקר: בשבע בבוקר (אפשרות לחריגה מנומסת בת 4-5 דקות) מתחילה הופעה של להקת אבא בגרסת סולו: "א-ב-א, אאא—בבבאאא", שלוש פעמים פזמון חוזר. כמה דקות אחר כך מגיעה ההשלמה שזו השעה בה אבא אחראי בלעדית על שני תיקי אוכל פלוס שלוש הצהרות בריאות, ומיד מגיע המעבר לצווחה מהדהדת בנוסח: "ארי—אאאלללל בואייי". כן, בלי להתבלבל בחר הילד בנציגת המשפחה בעלת הכי הרבה הברות בשמה הפרטי. למה? ככה בא לו. זאת, אגב, בניגוד גמור לעדויות שנאספו מהגן, שם הוא דווקא אומר "לא בא לי". לא בענייני אוכל, כמובן, אבל ודאי בעניינים אחרים ברומו.
שלא תחשבו שעד שהתכשיט הפרטי שלנו מגיע לשער הגן הוא חוסך במילים. כשמחליפים חיתול הוא תמיד מקפיד להצביע על איבר חשוב ולומר בחיוך: "בו-בול", "קיקו" הוא כלבו האהוב צ'יקו (שמעולם לא דמיין בנפשו שיזכה לארוחות מלכים בכמויות מסחריות כמעט מדי ערב, ועוד כאלו המושלכות היישר לפיו מגובה של כסא תינוק), "גינה" היא פרוסת הלחם עם הגבינה, "תודה" היא, ובכן, תודה, "מים!" הם הפקודה לעשות הפסקה בין ביס לביס, ורק אביב מחזיק את הבקבוק בלפיתה השמורה לעולמות הג'ודו – אחרת חבל, ולקינוח המילה השגורה ביותר בבית ושותפות מלאה בכינוי החיבה של אבא לאמא ואמא לאבא – "באבי", פלוס חיוך ממזרי שמשלב המתקת סוד והמון תבונה.
אגב, למאכלים משמעותיים יותר אביב טרם קורא בשמותיהם, ככל הנראה בגלל פעולת אכילתם אינה סלקטיבית – מקציצות עוף ואורז, עבור בסלט טונה (פירוק פחית שלמה עוד לפני שהשלים שנה ושבעה חודשים – כבוד!) וכלה בנתחי סלמון משובחים מעשה ידיה של ספתוש להתפאר. לכל אלו, אם התעניינתם, יש שם כולל – שרשרת צעקות במלוא גרון, בליווי הנפת ידיים והתלהבות שלא מותירה מקום לפרשנות מלבד שתי מילים: "תנו לי!". לא התווכחנו. בתיאבון.
