קיץ מטורף ורווי בילויים הוביל אותנו לרמת התשה מקסימלית – קרובים, אך עדיין רחוקים מקו הסיום, כדי להודיע קבל עם ובית לשלושת גוזלינו היקרים: בשבוע האחרון של אוגוסט מורידים הילוך! ההודעה אמנם נאמרה בתקיפות יחסית, אבל החזיקה מעמד (בקושי רב) עד שעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי. או אז נזכרה שי בכורתי בהבטחה רחוקה שקיבלה

יש לי המון דברים טובים לספר לכם על שירותי בריאות כללית. באופן כללי(ת) – משחק מילים אידיוטי) – רבים מהם נוגעים מן הסתם לענייני בריאות, אך לצדם יש לא מעט המפארים את ערכי המשפחה. כזו הייתה היוזמה המרגשת לטיול טרום כתה א' בפארק שביל התפוזים אשר בלב הפרדס הסמוך לחדרה, שנסגר במיוחד עבור ילדיהם של

יש חופשות שמתפקששות, ויש טקסטים שנכתבים בעיניים דומעות. התלבטתי הרבה האם להעלות על הכתב את נסיעתנו לאילת בשבוע שעבר, שכללה תאונה קשה ומצערת שהשפיעה ועוד תשפיע רבות על ההתנהלות של משפחת בוקר. ולמרות הכל החלטתי לא לייפות את המציאות, שכן האמת חייבת להיאמר, או במקרה הזה להיכתב. אין דרך קלה לנסח מצב בו דלת חדר

השבת האחרונה תוכננה להיות סולידית ושקטה בבית בוקר. משהו בנוסח סוף שבוע רגוע לקראת ההבנה שכל הילדים בבית עד פתיחת שנת הלימודים (שכמובן תידחה בחודש לפחות בחסות מתווה מסתורי שהוגה ברגעים אלה קרן מרציאנו). בכל מקרה, עד מהרה התברר שלא שבת שקטה ולא נעליים. את מקומו של השקט תפסו חגיגות הפרידה הרשמיות של אריאל מהמוצץ,

נפתח בחידה: מה עושה משפחה עירונית ממוצעת בבוקר שבת רותח של אוגוסט, אחרי שאם המשפחה האהובה עבדה לילה שלם? נוסעת ליום כיף חברתי למרגלות הגלבוע, אלא מה. ללוסטרים, חברים שהם כבר מזמן משפחה, שורשים בקיבוץ בית אלפא – סיבה נפלאה לטיול פלוס זמן איכות באווירה שקטה על רקע פסטורלי. נוהל הבוקר כלל סנדוויצ'ים איכותיים מעשה

אחד הדברים המרגיעים בבריכת שחייה עבור ההורה העייף הממוצע הוא שאין לילדים לאן לברוח. הגדולות כבר עצמאיות ושוחות נהדר, לקטנצ'יק שמים מצופים וגלגל לגיבוי, ומשם הדרך להתפנק שעות על גבי שעות במים קצרה. החופשה השנתית של הבוקרים למלון ישרוטל ספורט באילת הבהירה חד משמעית שהכל לכאורה. מסרים סותרים בנושא הועברו על ידי אביב כבר בביקורו

מסיבות המוניות בגינת בוקר על רקע הבריכה, מתקן המים האולטימטיבי וילדים שצורחים ומשפריצים לכל עבר הן ממש לא דבר חדש, בטח לא בתקופת החופש הגדול. בשבת האחרונה היו אלה הקידרים והלאופרים, מחוזקים בדודה דנה ועומר המתוק ובהמשך גם סבא נחום ודוד נדב השלימו הרכב מנצח שהגיע לחסות תחת הפרגולה המושקעת המגנה מפני השמש הקופחת. השילוב

המציאות החדשה שנכפתה עלינו מחייבת לקחת סיכונים על בסיס קבוע, ודאי בכל הנוגע לחופשות. ההתלבטות האם לנסוע לאילת חפפה להודעה (חוליה נוספת בשרשרת ארוכה ולא ברורה) על סגר בסופי שבוע – כי בהם הרי הקורונה פעילה במיוחד.. סיעור מוחות משפחתי בזמן שאיש לא יודע מי נגד מי, ובסופו של דבר נפלה החלטה: אם כבר סגורים,

  היו אלה ימי סוף אוגוסט, כשהודיעו חגיגית על פתיחת שנת הלימודים במועד המתוכנן, אבל לכולם היה ברור שמגדל הקלפים הזה צפוי לקרוס בקרוב ולהתפזר ברעש גדול בצורת סגרים ובידודים. כחובבי הרפתקאות החלטנו לאתגר את עצמנו בתקופה מאתגרת ממילא, ויצאנו ליומיים של קמפינג במתחם "בצל התל", הלא הוא ביבניאל. לא ידענו איך יגיב אביב למסיבת

בוקר "שגרתי" ביולי-אוגוסט. שלושה ילדים, שבמקרה הסופר-אופטימי מצפים ליחס חם ואוהב החל מהשעה 9:00 בבוקר (לרוב הרבה לפני), כשלמשוואה יש להוסיף כמובן את אילוצי הקורונה – רוב האטרקציות סגורות פלוס מסיכה שמפריעה עוד יותר לאוויר (המאוד נחוץ ברגעי משבר) לעבור בצורה סדירה לריאותיו של אבא.  מה עושים? מתגלגלים בשמחה וששון לקניון האושילנד. איך? שאלה טובה.