קשה מאוד להסביר לילדים את המציאות שנכפתה עלינו. למה בעצם כשכבר לא צריך מסיכות בשטח פתוח, הכי חשוב להיות בקרבת ממ"ד סגור? איך מבדילים בין זיקוקים ליירוטים, ומדוע בבית שקרוב לקבל תמלוגים על שימוש יתר בסרטי דיסני, התחילו פתאום לעקוב מקרוב אחרי כל מהדורת חדשות? בואו נודה על האמת: לאף אחד מאיתנו אין תשובות מספקות, והיכולת של שי ואריאל לדקלם בעל פה את הנחיות פיקוד העורף היא עובדה מוגמרת שיש לקבל. במקרה הספציפי הזה, טוב שאביב עדיין קטן מדי.
וכשהמצב בלתי נסבל, מוכרחים לשקוד על אלטרנטיבות מחויכות, כאלה שיעשו טוב על הלב גם כשהוא בעיקר כואב. לכן, כמה טוב שבדיוק הגיע החג החביב על אמא טניה, שעמלה על אירוח למעלה מ-20 איש בגינה באמצעות שולחן בופה עשיר באטרקציות בטעם גבינה. שילוב של משפחה וחברים בכל הגילאים, הכל כדי שבני הבית יוכלו לשמוח ולהשתולל, ובדרך לטשטש כל זכר לעוד שיגור מתסכל. אם תרצו לתמצת בשתי מילים – אירוח טילים!
ומה עם יום המחרת, שנועד למנוחה משל היה שבת? אז ככה: היכרות ארוכת שנים עם אם המשפחה, הבהירה לי כבר מזמן שגם ביום כזה היא מסוגלת מקסימום לשעתיים מנוחה. משם, הדרך למסיבת מים במתקן המתנפח הייתה קצרה. משפחת שקד פילסה את דרכה בין ההפגנות בכפרים הסמוכים, ועם נחיתתה בשלום בצור יצחק הבנויה, נתנה את האות לארוחת שאריות. בזמן שהמבוגרים ליקקו את האצבעות והשלימו פערים, הילדים, מחוזקים בבן הדוד דניאל, הרחיבו את טווח הפעילות הימית לקצה הגינה, בשילוב צחוק מתגלגל.
וביום שמכונה חג המים, המשיכה המסיבה בחצר ישר לשרשרת מקלחות, מה שהסתדר נפלא עם האג'נדה המסורתית של רחלי – בבית בוקר נועלים חגיגות רק כשכולן, בדגש על בנותיה המופלאות מאיה וליאן – מוכנות ומזומנות להיכנס מהאוטו ישר למיטות.
בחשבון אחרון – כשסילוני מים משפריצים לכל עבר, ועל בטן מלאה בפשטידות, סלטים, בלינצ'סים ועוגות, הצלחנו ליצור מציאות קצת אחרת עבור ילדי דור העתיד היקרים שלנו בחג השבועות. מחד, על נפילות ואסונות דיברנו כמה שפחות, ומאידך, נחתום בתקווה עליה מקפידים כעת בסיום כל מהדורת חדשות: עוד נדע ימים טובים מאלה.
