הזיכרונות המרגשים מעלילותיהם של קוואזימודו ואזמרלדה, בהן צפיתי כילד על גבי מסך ענק בקולנוע "רב חן" בירושלים, מלווים אותי למעלה משני עשורים. תמיד ידעתי שיבוא יום ואשב עם ילדיי לחוויית צפייה משותפת על הרקע המצויר והקסום של רחובות פריז.
אלא ש"הגיבן מנוטרדאם" הוא אמנם קלאסיקה משובחת, אבל איכשהו נצרב פחות בתודעה מסרטי דיסני נצחיים דוגמת "בת הים הקטנה", "אלאדין" או "מלך האריות", אותם מדקלמות שי ואריאל מתוך שינה ואביבי כבר מגיב לקראתם בצהלות מלוות במחיאת כף. בדיקה מהירה (ומאכזבת) גילתה אותו אי שם במקום ה-25 בדירוג סרטי דיסני האהובים. אולי בגלל זה התעכבתי מעט עם ההיכרות המשפחתית עמו, אבל לא עוד.
ההתחלה לא הייתה פשוטה, ולוותה בפחד רבתי מפרצופו המאיים של פרולו יחד עם הטון השנוי במחלוקת של ליצן החצר. ואני? רק התפללתי שנשרוד כולנו את דקות הפתיחה, עד הפגישה הראשונה עם נער הפעמונים – והזדמנות כמעט אוטומטית ללימוד ילדיי את הערכים של קבלת האחר והשונה. לשמחתי, גם הרגע הזה הגיע. נכון, בדרך דרוש היה לתווך את דמות הרשע כזו שמשמיעה את קולו של ג'עפר (ותודה לאלי גורנשטיין האגדי), אבל משם יצורי האבן המתוקים והתומכים בראשות ויקטור, יופייה הייחודי של אזמרלדה, קפטן פיבוס שדומה מאוד לכריסטוף מ"פרוזן" וכמובן האקס פקטור דג'עלי, הגדי המתוק של הצוענייה. הגרעפס שתקע לתוך הפעמון וההד שהתקבל כנראה היה בבחינת רגע אגבי עבור 99% מצופיו, אבל במשפחת בוקר אבחנו אותו כמופע סטנדאפ פרטי, לא פחות, וכמיטב המסורת החזירו את הסצנה בת השנייה וחצי שוב ושוב לאחור, כשהבנות מתפקעות מצחוק ומדביקות בו את אחיהן הקטן. על שרשרת החיקויים האסורה של אותו גרעפס מהדהד של גדי קטן לא נרחיב את הדיבור מטעמי נימוס.
"וואו, איזה סרט שווה!", אמרה שי כשקוואזי הציל את חברתו בנפש והניף אותו לקול תרועותיהם של יושבי בירת צרפת. "ממש נהניתי, אבא, בוא נראה את זה עוד פעם", חרצה אריאל בחיוך כשהגיבן הפך מיצור נלעג לגיבור. חיבקתי אותה חזק והנהנתי בראשי לחיוב. 24 שעות לאחר מכן שי הספיקה להשלים שידור חוזר כפול, ואם הייתם שומעים את ההמלצה החמה של אריאל לחברתה ליה על הסרט בו צפו יחדיו אחרי הגן, הייתם משוכנעים שמדובר בזוכה אוסקר.
על רקע כתוביות הסיום, בדיוק כשליה אמרה שתבקש מאמה ואחותה לראות את הסרט בבית, חיככתי את ידי בהנאה רק מהמחשבה שמלאכת ההפצה של הסרט האהוב עלי תמשיך מעבר לגבולות המשפחה הגרעינית. כל שנותר הוא לקחת כמה ימי הפסקה למטרות חרישה קבוצתית על הסרט עד רמת הדקלום, לחגוג את הניצחון הפרטי כאב המתווך תוכן איכותי ולתאם מועד בו נוכל (טפו, חמסה, שום, בצל) לעשות את אותו הדיל בדיוק עם "רובין הוד".
