בין טבעול במיקרו לסלט בארומה

שנים רבות נדרשו לי כדי להבין את משמעות הביטוי "ילד מפתח". בדיעבד, עבר זמן רב ל"עיכול" המושג דווקא משום שהיטיב כל כך להגדיר אותי. ההורים בעבודה, ובבית אני ואחותי על התפר העדין שבין משחקים לפיצוצים עד הערב. אשר לפן הקולינרי, צלחת עמוסה במגוון סוגים וצורות של "טבעול" (שניצל תירס ותרד נחשבו לספיישלים), ציפתה לי תחת ניילון נצמד במקרר מדי יום בשובי מבית הספר. הגיוון מבחינתי היה לתמרן בין דקה וחצי לדקתיים במיקרוגל. לפעמים אפילו התפרעתי עם 1:50.. לא אשכח את התענוג הגדול כאשר חבר ילדות קרוב, זיו, הזמין אותי לסעוד ארוחת צהריים בביתו. ריח הבישולים הממכר של אמו, שהקפידה מדי יום להניח אוכל טרי על שולחן ילדיה, מילא את אפי הרבה לפני שהתדפקתי על דלת הכניסה.

כאדם בוגר ובעל משפחה, אין שמחה גדולה מהאפשרות והזמינות לקבל את שי בכורתנו בת השבע וחצי בשובה מבית הספר, יחד עם אשתי טניה. מאסטר שף כנראה לא אהיה בגלגול הנוכחי ורעייתי אשפית המטבח אחראית על ארוחות הצהריים המשפחתיות (טעמה הנפלא של לזניית הבשר, בגוון כתום בוהק, עדיין על לשוני בזמן כתיבת שורות אלה), אך תרומתי הלא צנועה מקבלת ביטוי במיני ימי כיף שמשלבים צהריים בסניף ארומה הקרוב למקום מגורנו, לצד ביקור בעל אפקט חינוכי ומתנה מצומת ספרים.

נתמקד בארומה, ובהתרגשות שאחזה השבוע בשי לראות אנשים בשר ודם יושבים סביב שולחנות בגודל טבעי, פורצים את גבולותיה הצרים של קוביית הזום. אי אפשר היה להתעלם מהחיוך הרחב של שושו בשעת ההזמנה בדלפק, כאשר הקופאי שאל אותה לשמה במטרה להעלותו על נס בעמדת הכריזה כשהאוכל מוכן. מאוחר יותר התברר שגם הוא התבלבל, כשארז הכל בטייק אווי. עניין של הרגל.

"איזה כיף לראות שוב את המגשים והכלים", אמרה שי לפני שנגסה בסנדוויץ' האבוקדו האהוב עליה וטעמה ממיץ התפוגזר החביב עלי. חייכתי חיוך רחב, ובמקביל הבנתי עד כמה המובן מאליו לכאורה, נלמד מחדש במציאות הקורונה. בהמשך הסברתי שוב בסבלנות את ההבדל בין אזורי הישיבה – המעשנים מצדו האחד של הפס אדום, והנמנעים מניקוטין שרק נהנים שוב מקפה ארומטי באוויר הפתוח מצדו השני. לפני סיום לא ויתרנו כמובן על השוקולדים המזוהים עם המותג ונושאים דמויות של חיות – אייל, פינגווין וכלבלב, כדי שהאחות הקטנה אריאל לא תקופח ובאווירת הימים הבאים עלינו (לטובה?) תקבל גם היא את זכות הבחירה.

"נחזור לכאן עוד הרבה, טוב אבא?", שאלה/וידאה האושר שלי בדרך הביתה. הנהנתי בראשי ומבלי לרצות בכך נתתי למחשבות הרבות להתרוצץ בו בקצב מסחרר. אין צורך לשתף כרגע בחשש ששוב יסגרו את כולנו, החזרה לשגרה קצובה בזמן ובעיקר בהרגשה שבדומה לסיגריות בפינת העישון, גם המציאות הנוכחית מסריחה מפוליטיקה. מחשבה מעודדת תפסה את מקומן של הדאגות, דחקה אותן לקרן זווית ומילאה את גופי בתחושה חמימה ונעימה. הילדה שלי לא ילדת מפתח.