אני רוצה לספר לכם היום בהתרגשות על הזכות הגדולה והתחושה המטורפת/מענגת/בלתי נתפסת לחגוג עשר, ובמספר כדי לעכל – 10!!! שנות אבהות. עשור תמים (או בעצם – כזה שמפיג לחלוטין כל סממן של תמימות) בו התמסרתי לחלוטין לתואר הנכסף והמדהים שאין שני לו – אבא!
טוב, האמת שחיפשתי פתיח נוגע, שנועד אולי גם לסייע לי לנגב את הדמעות בעודי סובל כידוע מרגישות יתר, אבל אני ממש לא הסיפור כאן, אלא שי שלי, בכורתי, שחוגגת היום יום הולדת עגול ראשון בשתי ספרות.
אז כמה כיף זה להיות אבא של שי? אנסה לתאר במילים בצירוף ויז'ואלס. מדובר בפאר היצירה עם לב זהב שאין כמותו בכל העולם (אני משוחד, אבל לא אכפת לי!). זו לא רק העזרה התמידית והכתף התומכת לחברים ולחברות – מהקרובות ביותר ועד חונכות לזאטוטים שהחלו לאחרונה ללמוד בכיתה א', אלא גם הסיוע הבלתי פוסק בבית ומחוצה לו, בכל הנוגע לטיפול באחיה הקטנים – אריאל בת ה-7 וחצי ואביב בן ה-4.
"אבא, אני באה לעזור לך", הוא המשפט השגור ביותר בפיה של שי – ולא משנה אם מדובר בארוחות ערב משפחתיות מעוררות תיאבון כיאה למי שמפתחת מדי יום את יכולות הבישול שלה (העוגות? ללקק את האצבעות!), איסופים מהגן ומהחוגים, קיפול כביסה ולעיתים אפילו הכנה של הסנדוויץ' לעצמה בבוקר כדי לקצר זמנים. הכל תמיד בלב אוהב, נפש חפצה וחיוך מתוק ומרחיב נמשים שמרוח לה בקביעות על הפנים.
תוסיפו לזה בבואה מדויקת להפליא של כותב שורות אלה – הנאה צרופה מטיולים וקניות של פיצ'פקעס בשוק טירה, לא לפני הסיפתח עם הפיתה הדרוזית הקבועה עם הלבאנה והטבולה ונעילת היום עם באבל דרינקס בשלל טעמים במתחם 'Seven' הסמוך; זלילת סושי במבחר הולך וגדל של חיות (וחיוכים) וצפייה משותפת בשילוב צחוק מתגלגל בסדרות חינוכיות יותר ופחות – חיקוי מדויק של כוכבה שביט מ'קופה ראשית' יותר, פרקים בשרשרת של 'רמת אביב ג' לטובת נוסטלגיה אבהית דביקה – פחות.
ולצד כל הטוב הזה, הידבקות בלתי אמצעית בהפרעה המשפחתית דור 3 – דחף חסר מעצורים ובלתי מוסבר לעידוד קבוצת הכדורגל הבלתי נסבלת של הפועל ירושלים. יתרה מכך, משום שצפייה במשחקים בטלוויזיה מורידה באחוז גבוה את סף ההתלהבות, שי פוקדת בקביעות את המגרשים – בבית ובחוץ (כמה משוגעים אתם מכירים שמתייצבים ביציע בסכנין בצאת החג – מרחק של למעלה מ-100 ק"מ לכל כיוון?) מכירה בעל פה את השירים וחשוב מכל – לא נותנת לעצבים הרופפים של אביה להשתלט על מצב הרוח הכללי ואחרי כל הפסד (ויש לא מעט כאלה) מקפידה להניח כף יד קטנה ומלאת כוונה על כתפי ולחתום בחיוך: "לא נורא אבא, הכי חשוב שכיף לנו ביחד".
בכדורסל, אגב, היא ממשיכה להתמיד זו השנה השנייה באימונים בקבוצה המקומית, לצד ערכים של חברות וקבוצתיות, פלוס התרגשות הולכת וגוברת של הבנות ממשחקי הליגה ההולכים וקרבים. במקביל, בצד האומנותי, מפציצה בשלל יצירות ססגוניות.
ואני? רק רוצה לאחל ליהלום הפרטי שלי יום הולדת שמח ולחתום בנימה אישית: שי שלי, המשיכי לזרוח, לפרוח ולהתפתח בצורה מדהימה ומרגשת, להיות מוקפת בחברות וחברים והכל תוך שמירה על הלב הרחב והאני מאמין שלך, גם אם לפעמים הוא כרוך בקשיים, כעסים ונשיכת שפתיים. זכרי תמיד שהדרך לא פחות חשובה מהמטרה. את בת למופת, חברה נפלאה ושותפה אגדית לחיים של צחוק וכיף בכל רגע ובכל מסגרת.
לפני 10 שנים בדיוק הפכת אותי לאבא – מקצוע שלא מלמדים בשום מקום, ולכן התמזל מזלי ללמוד אותו באמצעותך ואין מאושר ממני בזכותך. תודה על מה שאת, מי שאת, על כל הטוב שלנו ביחד ועל זה שעוד יגיע בכמויות נדיבות בהמשך הדרך.
תמיד פה לצידך ואוהב אותך עד סוף העולם ובחזרה.
אבא
