זה סיפור על בית שהעוגן שלו זכתה לחופשה מיוחלת עם חברות לאחר תקופה ארוכה ונטולת חו"ל בשל משבר הקורונה. אז אמא טניה טסה לאמסטרדם והבית נערך בהתאם. כמה בהתאם? מספיק כדי שאביבי הקטן ינסה לאתגר אותה רגע לפני היציאה לנתב"ג, וירוץ במהירות שיא לעבר מיטת הקומותיים של אחיותיו בטרם יתרסק על המגירה התחתונה ויפתח את המצח.
הילה מילר (כרגיל) ענתה למיקס הייחודי של שכנות, חברות ויכולות הדבקה מושלמות כיאה למנהלת מיון ילדים, והפכה את נהרות הדם לסימן שאיכשהו אפשר לחיות איתו ולשחרר את אמא לדרכה.
יום רביעי
לגן מסוכן מדי לשלוח את התכשיט ואבא חייב לתקתק כמה כתבות מהבית. הפתרון: לאחר הפיזורים של הבנות הגיע סבא נחום להושיע, לשחק ולהקריא לאביב סיפורים כמיטב המסורת. שעה קלה והתעקשות על זרועותיו של כותב שורות אלה לאחר מכן, העבירו הסב ונכדו את מגרש המשחקים לרעננה, ויפה כתבה אחת (לפחות) קודם.
אחר הצהריים היה פורה לא פחות: שי הלכה לשחק עם חברה ואילו אני ואריאל חברנו לחברותיה הטובות עמית ויובל, מגובות באמא איילת, כדי לחוות יחד טקס חשוב מאין כמוהו בו טעמה לולו לראשונה קרפ עמוס בסוגים שונים של שוקולד (יאממיי!) בזמן שהמבוגרים התפנקו על פרוזן והילדות על גלידה.
בערב שב אביב הביתה אחר כבוד מלווה בסבא וסבתא, בדרך לערב משפחתי שהבהיר שהמכה במצח לא בדיוק גרמה לבן הזקונים שלנו לנהוג במשנה זהירות.
יום חמישי
התארגנות כיפית בבוקר. לולו מסמנת איקס נוסף בדף הגעגועים לצד התמונה המשותפת עם אמא, ואביב חזר בשעה טובה לגן עם בקשה, שלא לומר תחינה, להשתדל לשמור על שלמות הפנים. אחר הצהריים יציאה למרתון – חוג לשי, איסוף אריאל ואביב, וחזרה לקחת את הבכורה. משם קצת מנוחה? הצחקתם את החברים הטובים משפחת פנקס, שיזמה מסיבת פיצה וגן שעשועים בכוכב יאיר/צור יגאל.
בתם הסופר אחראית, שקד, התנדבה לשמש על תקן מלווה טורבו וטסה אחרי השובב לכל מתקן ומתקן (בעיקר המסוכנים) בטרם הסכים לשבת לרגעים ספורים כדי להטעין את הבטרייה עם פיצה מתובלנת וכמה כוסות פיוז-טי מרעננות. היה מאתגר, וממש לא רק לי.
יום שישי
רגעים קטנים של אושר. הילדים במסגרות, ואבא מרשה לעצמו לקחת הפוגה קצרה עם החברים ישראל ושרית – בק טו בק מבילוי ליל אמש, והפעם נטול ילדים בעגלת הקפה הכי שווה בישראל – הלא היא במושב חניאל. ואם לא טעמתם את סנדוויץ' קציצות הסלק האגדי ושייק האסאי המושלם, יש לי רק שלוש מילים בשבילכם: למה אתם מחכים???
איסופים זריזים של ילדים מצוידים בחלות לשבת, מנוחה קצרה ובערב מסיבה אצל ספתוש עדנה בתל אביב. ארוחת הערב היא רק תירוץ, הריצה אחרי הנינים בשילוב ממתקים ושלל משחקים זו האטרקציה האמיתית. וכמובן אי אפשר בלי מספר שיחות יזומות של אביב למוקד שח"ל באמצעות הלחצן הכיפי בחדר השינה. לא ברור למי השיחות הללו גורמות להתקפי לב, אבל מה שברור שיש לנו עסק עם ילד שנהנה לשחק את תפקידו של ההוא שצעק "זאב, זאב".
יום שבת
בראנץ' איכותי עם החברים-דודים אלמוג ונעמה פלוס מפגש ראשון עם האחיין אלמוג הקטנטן, לצד החברים שניר ומאיה, מצוידים בבקבוקים ייחודיים של משקה בעל שם בלתי אפשרי, אבל הכי חשוב ששילב לימונדה וערק. הילדים הסתדרו נהדר ושיחקו זה עם זה (טוב, נו, בעיקר עם הטלפונים), בזמן שהמבוגרים אכלו (ושתו) טוב.
בהמשך הובאו הילדים לסבא וסבתא ברעננה, רק כדי שאבא יוכל להיות חלק מתבוסה מרגיזה של קבוצתו באיצטדי. וזה לא היה הדבר הכי מרגיז שקרה לי, כשבדרך הביתה מנוע הרכב שבק חיים, והצריך מבצע חילוץ של חמי היקר סבא יעקב, שהקדים את בואו ביום ובדומה לפציעות של כדורגל, אבחן קרע ברצועה (של האוטו).
יום ראשון
פיזורים וחזרה לעבודה (עם האוטו של אמא). סבא יעקב אחראי על האיסופים, וזוכה לזמן איכות עם הנכדים פלוס ארוחת ערב עתירת באגט ונקניקים. בדרך, ניפץ אביב עוד תקרת זכוכית כשהודיע לסבא שהוא על מקלחת לא מוותר בעד שום הון שבעולם. היה מושלם!
יום שני
בלילה שבין ראשון לשני זה סוף סוף קרה – אמא חזרה! הפיזורים עוד לא משותפים עקב חובת בידוד, אבל הגעגועים שעלו על גדותיהם הגיעו לסופם. שלושת ילדינו גם הסכימו לחכות בסבלנות (כאילו שהייתה להם ברירה) עד שאבא חזר מהעבודה היישר לטקס המתנות. ומי שמכיר את אמא טניה, יודע שכדרכה בקודש היא הביאה את כל אמסטרדם במזוודות. וכאן כבר התמונות מדברות. אז עד הטיול הבא (זוגי? סתאאם, אין סיכוי בשנים הקרובות) – להתראות.
