שבוע של צינון עצבני, דיווחים אובססיביים על כך שכל בית ישראל מאומתים וכמובן המרחבים הבלתי נתפשים בשעות העומס הקבועות באיילון, בישרו על כך שהבידוד המשפחתי אוטוטו מתדפק על דלתנו. החותמת הסופית ניתנה בחמישי שעבר, עם אבא ושלושה ילדים שפתחו מועדון חיוביים, תודות לבדיקת אנטיגן – מפוקחת! (ואל תבקשו מאיתנו להסביר לכם מה ההבדל בינה לבין

נפתח בבשורה החשובה מכולן: שי שלנו חגגה בשבת יום הולדת 8!!! המשמעות הבלתי נתפשת: כבר שמונה שנים תמימות שאנחנו הורים. בזמן שעיכלנו את הבשורה על רקע סלון מלא בלונים, לצד נינטנדו חדש וברכה סוחטת דמעות (לא כביטוי, ממש בכיתי במהלך הכתיבה) הגיעו בשורות משמחות הרבה פחות, שצברו תאוצה מדאיגה בתקופת הקורונה. גן עומר שוב בבידוד.

אם להודות על האמת, הסיכוי להגיע לערב החג נטולי בידוד היה קלוש עד אפסי ונועד מראש לכישלון. תנאי הפתיחה – שלושה ילדים בשלוש מסגרות שונות, פלוס שני הורים שלא מאמינים בלהשאיר את הילדים בבית ו"לשמור" אותם לחג – לא היו לטובתנו. אז גן עומר נכנס לבידוד ואיתו שלושת האוצרות המובחרים שלנו, אבל כדרכנו בקודש, הבאסה

צמד המילים "כניסה לבידוד" השתרש כאן בחודשים האחרונים כמאיים לא פחות מהקורונה. מחוסר תקשורת שהופך בן רגע בני זוג לפקעת עצמים וממשיך בריבים בווליום גבוה, בנוכחות הילדים כי אין ברירה, ועד עילה לגירושים. לאיזון, אגב, מומלץ לרפרש בתדירות גבוהה בדף הפייסבוק האטרקטיבי "אבא פגום". אם כבר למות, אז מצחוק. כך או אחרת, אנחנו החלטנו לנסות