משנה לשנה, סוגיית חגיגות יום ההולדת הולכת והופכת מורכבת יותר ויותר. הילדים גדלים, הצרכים משתנים, והם לא תמיד (אוקיי, תמיד לא) עומדים ביחס ישיר לתזרים המזומנים. יום הולדתה ה-8 של אריאל הלך והתקרב. רצינו המון דברים, אבל בעיקר לא לאכזב. הפתרון היצירתי והסופר איכותי הגיע מסבא יעקב, שהציע יום כיף מרגש שאין שני לו במתכונת

"אבא, איזה יום היום?", שאלה אריאל בפעם הרביעית בשבוע וחצי האחרונים כשפקחה את עיניה בבוקר. "יום שני, יפה של אבא", עניתי תוך כדי נמנום. "יופי, אז יש רק עוד יומיים למסיבת יום ההולדת שלי!", ענתה בחיוך מנצח ופנתה לענייני הבוקר שלה. קאט ליומיים לאחר מכן. מרוב התרגשות, בבוקר החגיגה ביקשה אריאל בת ה-6 לביים תמונה,

כדרכה בקודש, חגיגות יום הולדתי לוו בים של פינוקים והפתעות מצדה של אשתי האהובה טניה. מארוחת בוקר מפנקת בקפה גן סיפור, עבור בשרשרת מתנות בלתי נגמרת וכלה במפגש חברתי רב משתתפים בלוקיישן הביתי שאין שני לו – "בלה וצ'ארלי". לצד החגיגות, מרגש לא פחות היה לקבל את הברכות המרגשות של הילדים, כאשר שי משקיעה בציור

כל יום הולדת לספתוש רבתוש הוא סיבה למסיבה והמשפחה נכנסת לכוננות הרבה (הרבה) לפני התאריך המיוחל. אז ככה: שי היצירתית שקדה על ציור בשילוב ברכה, ואילו אריאל עדכנה בגן שיש לספתוש יום הולדת ובסוף היום יצאה מהגן עם חיוך מאוזן לאוזן וחבילת מתנות מרשימה: ציור בצורת לב בשלל צבעים, איור נוסף עם איחולי שנה טובה

נפתח בבשורה החשובה מכולן: שי שלנו חגגה בשבת יום הולדת 8!!! המשמעות הבלתי נתפשת: כבר שמונה שנים תמימות שאנחנו הורים. בזמן שעיכלנו את הבשורה על רקע סלון מלא בלונים, לצד נינטנדו חדש וברכה סוחטת דמעות (לא כביטוי, ממש בכיתי במהלך הכתיבה) הגיעו בשורות משמחות הרבה פחות, שצברו תאוצה מדאיגה בתקופת הקורונה. גן עומר שוב בבידוד.

לא מזמן, בחסות הסגר והאיומים בהארכתו, חגגנו לאריאל יום הולדת 5 מוקדם מהמתוכנן. באווירה הכללית, סבא נחום העניק לאחרונה שי צנוע לנכדתו הבכורה שי לרגל יום הולדת 7. וחצי. וכשאלה פני הדברים, הופתעתי קצת פחות כאשר התבקשתי הבוקר לסייע לשי ואריאל, ששקעו בהכנות קדחתניות ליום ההולדת של אמא טניה, שנולדה בכלל באוגוסט. בין קשירת הבלונים,