לעולם לא אשכח את הפרצופים המשתאים של בני המשפחות, עת נכנסנו למשרד המרווח של חברת הנסיעות למפגש היכרות לקראת הטיול המאורגן לאיטליה. אני וטניה החלפנו מבטים כדי לוודא שהכל בסדר, ורק אז נפל לנו האסימון. בידי הימנית החזקתי סל-קל ובתוכו חייכה לכולם שי, אוטוטו בת 11 חודשים.
המדריך, שהציג את עצמו כעמנואל (במלרע) ושערו הלבן הסגיר שברזומה שלו יש למעלה משלושה עשורים של הדרכה, זרק בחיוך: "בטח לא מצאתם בייביסיטר בגלל ההתרעה הקצרה. הילדה לא יוצאת איתנו לטיול, נכון?". צחקנו במבוכה וענינו יחד בלי לחשוב פעמיים: "בטח שכן!". החיוך של עמנואל נעלם. נראה היה שלא ציפה לתשובה כזו ולאחר שחיפש תגובה הולמת, פלט לבסוף: "אני מעולם לא יצאתי לטיול עם תינוקת בגיל הזה". בהמשך עבר למטרה שלשמה התכנסנו – הסברים מפורטים על הנופים עוצרי הנשימה בדולומיטים, קריצה לנשות הקבוצה בתיאור מסעות השופינג במילאנו וגם קצת על הרומנטיקה שבשיט על גונדולות בוונציה.
בבוקר המחרת כבר הגיעה שיחת טלפון מנציגת החברה, שהסבירה לזוגתי בנימוס שאמנם אין איתנו שום בעיה, אבל למעלה משלוש תלונות התקבלו עם חשש מובהק שהבת שלנו עלולה "לא להתאים" לטיול הנ"ל. באותה נימה בדיוק קיבלה הנציגה הסבר מדוקדק שעם כל הכבוד לה ולחברת הנסיעות, שילמנו מבעוד מועד סכום לא מבוטל על הטיול, ואין לה שום זכות חוקית לקבוע את הרכב המטיילים במשפחת בוקר. וכך קרה שמצאנו את עצמנו על הטיסה מצוידים בעגלה, מנשא ובוסטר לאוטובוס, אבל בלי יותר מדי ניסיון מוכח בהורות. מנגד, מרבית ההורים העייפים הביאו ילדים בגילאי 12-13, כיאה לטיול לרגל בר/בת המצווה.
התאים האפורים במוח הזכירו לי שמדובר בחרא של גיל, בו לא אכפת לך מאיש זולת אתה ועצמך, אך בפועל ציפתה לנו הפתעה מרעננת. כל הילדים, ללא יוצא מן הכלל, התאהבו בשי עד מעל הראש. ולא ברמה של הערה אגבית 'איזו חמודה', אלא בכזו שנוצר ריב מי יושב לצד הבוסטר כדי לשעשע אותה בספסל האחורי, זה של "המגניבים" (שוב במלרע) בטיולים השנתיים. וזה ממש לא נגמר שם. בכל בוקר, כשפסענו עם שי קשורה בעגלה לתוך חדר האוכל, בכניסה כבר ציפה לנו תור שהתנדב לקחת אותה ואפילו לעזור להאכיל. זרמנו, בטח כשביציאה לאוטובוס תמיד היה הורה שכבר דאג להעמיס את העגלה כדי להקל. מודה, היה שלב שזה הרגיש קצת כמו ירח דבש.
בסיורים המודרכים שי ממש לא הפריעה, רק בהתה בסקרנות. ג'ינגלנו בחיוך בין המנשא לעגלה, וגם אם הלכתי לרגע חיתול להחליף, לאף אחד זה ממש לא הביא את הסעיף. זכורים לטוב במיוחד שלושת האחים המסורים – תמר בת ה-12, אמיר בן ה-10 ואדם בן ה-7 שהגיעו עם אמא מירב, והיחס החם שהעניקו לשי שלנו גרם לנו לרצות להרחיב את הקן המשפחתי ובמקביל להאמין שיש בעולם ילדים טובים גם בגילאים בעייתיים לכאורה, שעולמם התרבותי לא מתחיל ונגמר במסך האייפון. כשעמנואל הגדיל לעשות והפתיע את שי עם ברווז צהבהב לאמבטיה לכבוד יום הולדתה ה-11 (חודש, כן?) וכל האוטובוס פצח בשירת "היום יום הולדת", חיבקנו את שי חזק חזק וסיכמנו במבט מהול בדמעות התרגשות שלא משנה מה כולם אומרים – חו"ל עם ילדים זה החיים.
