שי הרגישה לא טוב והודיעה שמחר היא נשארת בבית. זה לא קורה הרבה, אז זרמנו. אריאל הבהירה שממש לא בא לה ללכת לגן אם אחותה לא הולכת לבית הספר. כאן כבר התחילו התלבטויות, כי זה לא לעניין. ואביב, שאיתנו בבית, פשוט צחק מכל הסיטואציה, אז הבנו שהוא ניטרלי. בבוקר (באופן לא מפתיע) שי קמה מחויכת והרגישה מצוין, אבל אנחנו כבר היינו במצב רוח לפעילות משפחתית…
ולמה אני מספר לכם את זה? כדי שתבינו למה בבוקר בהיר באמצע השבוע החלטנו להשתגע במובן החיובי של המילה ולנסוע לחרמון. אל תבינו לא נכון, אנחנו ממש לא מאלה שעוקרים ככה סתם באמצע השבוע מהמסגרות. לפעמים פשוט צריך לעשות איזה ברייק ולשנות אווירה, לטובת כולם. בטח כשסיפרו אתמול בחדשות שיש המוווןןןן שלג, אבל אין תורים. אמא ארזה חיש קל שרשרת חורפית בשלל צבעים שכללה כובעים, מעילים, צעיפים ושאר מחממים, וב-10:00 בבוקר כבר היינו בחוץ, נחושים ליישם מבצע מאתגר שאושר רק שעתיים וחצי קודם לכן. עכשיו בואו נדבר רגע על נסיעות. ארוכות. יש משפחות שאשכרה מבטלות בגללן תכניות, בטענה שהילד "לא אוהב". מבלי להתעמק בכך יותר מדי, 90% מאותם ילדים טרם למדו להגות את הביטוי "נסיעות ארוכות", כך שאני מסופק אם יש להם דעה מגובשת בעניין.
לא אספר לכם סיפורי סבתא או אמציא שיטות התמודדות חדשות, אבל כאן גם טמונה התשובה – התמודדות. יוצאים ליום טיול ויש נסיעה ארוכה, נקודה. גם אם בדרך ההורים נפרדים מהטלפונים לטובת עוד קליפ נדיר של משפחת ספיר, או לחלופין מוותרים על החיפוש החביב של תחנות רדיו באזור הצפון לטובת הדיסק מספר 1, שולט ובלתי מעורער לנצח, פרי מוחו הקודח של מני ממטרה. בין לבין, אנחנו מבקשים (לעיתים דורשים) להסתכל מהחלון על מנת להתרשם מיופייה הייחודי של ארצנו הקטנטונת. שי ואריאל כבר מכירות את הריטואל הקבוע – ונהנות! המשימה המאתגרת החדשה בטיול הנוכחי – לשמור על אביב – לא רק שלא הפחידה אותן, אלא אפילו הצחיקה. הראשונה שמרה על בקבוק המים ושקית הבמבה לשעת חירום, השנייה התנדבה לאחוז במשתיק הקול (מוצץ) והשמחה הייתה רבה. איך עוד אפשר היה להתעלות עליה? כשעדר כבשים אמיצות חצו את הכביש באזור יער אודם, ממש מתחת לאפם של הילדים, כמובן. יופי של חוויה לשיתוף בכתה ובגן.
טקס רכישת הכפפות המסורתי במג'דל שמס סימל שאוטוטו מגיעים. בלי תורים, כאמור, ובלי פקקים. עם מושב פרטי באוטובוס בדרך לתמונת ניצחון עם איש השלג בכניסה. חלום בלבן בשלוש שעות. כולנו נקרענו מצחוק בטקס בו הולבש הנסיך הקטן אחר כבוד בחרמונית כחולה וכובע תואם. הוא כל כך התרגש, שהצליח לחטוף תנומה קלה על הרכבל, וכשהגיע למעלה לא הבחין בפרצופים מופתעים, שהתקשו לעכל תייר בן שמונה חודשים. כך או אחרת, לשי ואריאל, זה ממש לא הפריע לדפוק פוזות למצלמה ועל המזחלות להשתולל. מודה – להחליף חיתול בשלג זה לא קייטנה, אבל אין ספק שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. ומה עם הנסיעה (הארוכה) בדרך חזרה? אחרי יחס ה-VIP ושלל מטעמים מעשה ידיה של סבתא חביבה במסעדה סמוכה, הילדים בחרו להעביר אותה בשינה טובה. מודה – במסגרות החינוכיות הבנות לא זכו להיות, אבל מוכן בהחלט להחליפן פעם נוספת בשלל חוויות משפחתיות.
