כמה אטרקציות לדעתכם יכולה משפחה ממוצעת להספיק בשבת אחת, כשהנסיבות המקלות מלמדות על טראנס קבוצתי בשל החלמה קולקטיבית ויציאה מבידוד? בואו ונבדוק על דרך השחזור.
הכל התחיל אי שם בשעת בוקר מוקדמת, כששי ואריאל ניצלו את ביקורה של הדיירת/אורחת מספר 1, הידועה גם כדודה נועה, למטרת, ובכן, צביעת טלפונים בלק מבריק בשילוב נצנצים. מה ששמעתם. מדי פעם ניסה אביב להניף מספר בקבוקונים במקביל בצירוף חיוך ממזרי קבוע, רוצה לומר "שימו לב איך עוד רגע תצטרכו לנקות פה יום שלם", אבל איכשהו האסון הפוטנציאלי נמנע מבעוד מועד.
אלא שכאמור כל זה היה רק הקדימון, בדרכנו החוצה ליער המחבר בין צור יצחק לצור נתן, למפגש רב משתתפים שכלל (כמעט) את כל דיירי הקומה הראשונה בבנייננו שוקק החיים, פלוס הלהקה בהתהוות העונה לשם המנצח שהגיתי כרגע – "קורי והליליות". כולם התקבצו סביב הסאג' שארגנה משפחת המלוכה לבית פנקס, שאמנם גרה בקצה השני של הרחוב, אך על פיה יישק דבר במימיו המרעננים של נחל פולג.
אבי המשפחה, ישראל, התייצב מעל האש עם כפפות שלא היו מביישות חובט בייסבול, ואיש איש הודה לו בחום, תרתי, והתפנה לבחור בין פיתת ענק במילוי שוקולד ללבאנה. בעודנו מתפטמים להנאתו תחת השמש המפתיעה והקופחת, חלה תפנית בעלילה בדמות טיול קילומטרים ספורים משם – הפעם בחיבור שבין צור נתן לסלעית.
יוזמי המסלול ומבצעיו שייכים לשבט העל האיכותי ארמן-שירי-דובין, שהציגו גרסה מקומית ומאתגרת להמנון הוותיק – "קח מקל, קח תרמיל". רק שהפעם לא היה זה הגליל, אלא גדר ההפרדה. כמות הילדים שאגרנו, איך נאמר בעדינות, עלתה בהרבה על זו של משפחה ממוצעת, אך עד מהרה התייאשו מרבית הנפשות הפועלות ועשו דרכן חזרה במעלה ההר עם נציגת הליליות.
האמיצים שנשארו הם הבוקרים בהרכב מלא, דודה נועה, בתנו החוקית שקד פנקס בוקר ועמית בנימין, שבשל הדימיון הפך פעם אחר פעם לאחיו הגדול נועם, על לא עוול בכפו. מסלול לא פשוט וקיטורים על חום ועייפות הסתיימו ברגע האיחוד עם הצוות-שבט החרוץ – שילוב מענג בין רכילות ארמנית דו ראשית שתמיד מתחילה ומסתיימת בצחוק מתגלגל, הסברים על בסיס טבע, נוף ובורות מים של מאסטר דובין וכמובן עוד הופעה לפנתיאון מבית היוצר של סטייליסט העל, שמתהדר במקביל בניהול קבוצת הוואטסאפ הנחשקת "שירי בשטח", למביני עניין (והגה) בלבד.
במצב עניינים שכזה, למי אכפת מהחום? טוב נו, לאלה שצריכים לסחוב על הכתפיים לסירוגין כוכבים נוחים לגידול בדמות אביב והילי. אשר לאביב נספר, כי בדרך כלל הוא דווקא חובב כתפיים, אך אלו התגלו כזניחים לצד האופציה לקפוץ ראש לעוד שלולית מים. הרגע היחיד, פחות או יותר, בו הסכים לשמור על אותה פוזיציה למשך יותר מחמש שניות היה כשנדרש לתמונה הקבוצתית למזכרת.
נגמר? הצחקתם את השבת. טיפוס מייגע חזרה ושריפת קלוריות הקלו על העושים במלאכה להתפנות איש איש לחמין הביתי/משפחתי שלו. אביב עצם לשנייה עיניים ושב לאיתנו, בעוד שי ואוריקי התפנו לטורניר כדורגל ערני, ובין לבין ניאותו להפסקת ביניים שכללה שעועית וחיטה. ומה עם אריאל? כל הקטע של לנוח לא ממש הסתדר לה בתוכניות, והיא צללה במהרה לבילוי שכולו שאגות צחוק ומשחקים עם אחיותיה הקטנות, התאומות עמית ויובל.
שעה שהאצבעות מקלידות עושה רושם שמדובר בפעילות של חודש שלם, אבל תאמינו לי, אני יכול לספר לכם ממקור ראשון שמדובר בקצת יותר מחצי שבת. חציה השני כלל בילוי משותף של אב ובתו, כששי ואני הצפנו לכיוון סמי עופר כדי לצפות בדו קרב המרתק (כך שיווקתי לבכורתי את המשחק) בין מכבי חיפה להפועל ירושלים.
אוהדת דור העתיד הפרטית שלי, מצוידת בכובע צמר אדום שנקנה אי שם בפולין, פלוס צעיף תואם של קייזרסלאוטרן הגרמנית, כבר יודעת בעל פה את השירים של הקומץ, וחמור אפילו יותר – מפתחת אהדה קשה למועדון שאוהדיו נולדו לסבול. למרות שנגזר עליה לצפות במקביל גם באביה יוצא מהכלים לעיתים תכופות מדי, היא הייתה שותפה למשחק היסטורי ומרגש שכלל שער זכות, שער שנפסל, קפיצות שמחה עד לב השמיים ואפילו כמעט ניצחון.
"אבא, אל תכעס, 1 לנו ו-1 להם, הכל בסדר", תנחם את כותב שורות אלו בדרך לאוטו, יחד עם כמה ירוקים חביבים שהחמיאו על היכולת. מיד כשתיכנס למכונית תקבע בטון חמור משהו כי היא רק ילדה וצריכה לישון, ותשקע בשינה עמוקה לאורך כביש 4. רגע לפני חנייה אחרונה, היה זמן גם לארוחה לדרך באלונית שעל כביש 6, עם סנדוויץ' טונה מפנק וממולדה פטל (חזק ומולץ!) לקינוח. כשהשעון התקרב לחצות הגיעה סוף סוף שעתה של סינדרלה לשכב לישון ולחתום שבת סופר משפחתית וחברתית שהיה בה הכל. אגב, למישהו יש ספק שהיא קמה בבוקר כמו נינג'ה ברבע לשבע? ככה זה בבית בוקר, הבילויים מנגנים כינור ראשון. אמנם אוהבים לישון, אבל בגדול זה לחלשים וממילא להורים פעילים אין את הפריבילגיה הזו. הערכת מצב מחודשת תיעשה באזור גיל 40, כשיהיו מספיק גדולים.
