גילוי נאות: ממש לא תכננו להשקיע יותר מדי בפעילות משפחתית לרגל שבועות. בד בבד, על ארוחה מפוארת מעשה ידי רעייתי טניה להתפאר – פלוס החברים שכבר מזמן הפכו למשפחה – אין לוותר. אז אחרי שלא פחות מ-17 נפשות סעדו את ליבם מכל טוב (על בסיס חלב) ושבעה ילדים שיחקו יחד בהרמוניה מושלמת, התכנון המקורי של שני הורים מפורקים היה, ובכן, להיזרק בבריכה המפנקת, רחבת השוליים והסמי-אולימפית בקיבוץ בית אלפא הזכור לטוב מהביקור הקודם, בו גילינו את נפלאות הגולפית.
כמעט כרגיל אצלנו, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. היום דווקא התחיל על מי מנוחות, תרתי משמע, כשיקירת המשפחה איילת הגיעה כמתוכנן רכובה על הגולפית לאסוף את חוליית הבוקרים היישר לביתו המפנק של סבא יענקל'ה קליין. משם, הדרך לבריכה הייתה קצרה, כשאייל של איילת משמש מקפצה אנושית עבור שי ואביב, שהתעופפו באוויר פעם אחר פעם היישר למים הקרירים, בעוד אריאל פתחה חנות מצופים מאולתרת עם החברות והאחיות הקטנות, התאומות עמית ויובל.
כשלוש שעות שעיקרן בטן-גב לאחר מכן, דילגנו לארוחת צהריים מפנקת ואיכותית ב-SI קפה, במתחם הנושק לקיבוץ בית השיטה הסמוך. סבא יענקל'ה הצטרף אלינו, הבנות פתחו שולחן נפרד, אביב שקע בשינה עמוקה על ברכי אביו והשמחה הייתה גדולה. נסו לדמיין שילוב מנצח (רשימה חלקית) של טורטליני סלק, פונגי פטריות מוקרם, פיצה ביאנקה, מג'דרה טוסקנית (יש דבר כזה) לצד כוסות ענק של מיץ תפוגזר צונן וכל הטוב הזה על רקע פסטורלי מרגיע של הרי הגלבוע. ואם זה לא מספיק, המקום מציע חדר ג'ימבורי – כביכול לזאטוטים, אך בעצם משרת ברגעי שקט שאין דומה להם את אלו שהביאם עד הלום – ואפילו גלידת הווניל כלולה בארוחת הילדים. בתיאבון!
אבל כל זה היה רק הקדימון. עייפים אך מרוצים עמדנו לאסוף פקלאות ולהתגלגל הביתה, אלא שמבט מהיר לכביש הגישה (רמז: שום זכר לכביש עצמו) הבהיר שכדאי לנו לשקול היטב את צעדינו בטרם יהרסו פקקי הענק כל חלקה טובה. הפתרון שנבחר, כך לפחות חשבנו, הוא חזרה לזרועות השאנטי הקיבוצי בחסות אבטיח וכורסת נדנדה, אלא שכאן חיכתה לנו הפתעה: מיד עם הגעתנו התגלו לנגד עינינו טרקטורים ענקיים שהרעימו מנועים בדרכם לחגיגת שבועות סובבת קיבוץ! איילת, בת הקיבוץ שבחגיגות האמורות מורגלת, צהלה משמחה ומיהרה למקם את הילדים במרוכז בעגלה הרתומה לטרקטור.
עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, אני ואשתי שתחיה – המומים ומחויכים במקביל – פלוס שלושה ילדים שהיו בכל מצב אפשרי מלבד למצות את היום, מצאנו עצמנו במרכז החגיגות – הסכם קיבוצי אם תרצו. ומה לא היה שם? רפת ענקית וערימות חציר, שדות תירס, כותנה ואפילו בזיליקום, מאגר מים עתיק יומין והרבה הרבה שמח. לצד הטרקטורים הדוהרים, נעים היה לראות מספר גולפיות שדלקו בעקבותיהם עמוסים בבני משפחה שליוו את יוצאי חלציהם ואף צילמו את הקטנטנים למזכרת.
תחנת הסיום כללה כיבוד קל בגן השעשועים המקומי, עם רוב בולט ללובשי חולצות ייחודיות לרגל חגיגות ה-100 לקיבוץ. כמי שהרגישו בו בבית ורגע לפני שיושבי המכונית (מלבד הנהג) צנחו לשנת ישרים כל הדרך בחזרה למרכז המוכר (ולמתנת חג מפתיעה מעולמות המקלחת – המבינים יבינו), התקבלה החלטה פה אחד – הביקור הבא שלנו בבית אלפא הוא רק עניין של זמן. חג שמח!
