נפתח בבשורה החשובה מכולן: שי שלנו חגגה בשבת יום הולדת 8!!!
המשמעות הבלתי נתפשת: כבר שמונה שנים תמימות שאנחנו הורים. בזמן שעיכלנו את הבשורה על רקע סלון מלא בלונים, לצד נינטנדו חדש וברכה סוחטת דמעות (לא כביטוי, ממש בכיתי במהלך הכתיבה) הגיעו בשורות משמחות הרבה פחות, שצברו תאוצה מדאיגה בתקופת הקורונה. גן עומר שוב בבידוד. אלא שהפעם לא התכוונתי לתת לעניין לקלקל לגמרי את החגיגות המתוכננות, ועם קבלת ההודעה קיבלתי החלטה ספונטנית והזדרזתי לצאת עם בכורתי, שאינה חייבת בידוד, לכיוון השוק השוקק והתוסס בטירה.
עצירה קטנה בכספומט למטרות בזבוזים, שוטטות אחר חנייה בחולות וחיש קל אנחנו בקרנבל, או בשפתם האהובה והזכורה לטוב של ילדים סורגים: "בתופים ובמחולות". פיתה דרוזית עם לאבנה לחימום, ומשם להקפות שעיקרן קניות. שושו, בדרכה הייחודית, הודיעה שאין מצב לא לדאוג גם לאחיה למתנות, ומיד בחרה בובת LOL לאריאל וקטר מחויך לאביב. לעצמה התחדשה בבובת קקטוס משעשעת ששרה "Happy Birthday" ומענטזת לצלילי המנגינה – מנפלאות טירה.
את רשימת המתנות המשכנו עם תיק פלמינגו מהודר, ועוד נותר לנו זמן לקשקושים, ממתקים ואפילו מגבת מטבח ייחודית שתיארה במילה אחת את תחילת היום, אך ממש לא את סופו – פסר'ה – והמבין יבין. משם המשכנו לספיישל פרטי בנקודה האדומה (אמנם רק שטיפת רכבים, אבל אצלנו במעמד של בילוי מושקע) המכונה גם "הולה הולה" על שם מכולת הייבוש הענקית בשטיפה, שהבנות דימו את תנועותיה לריקוד ססגוני.
סבא נחום וסבתא בריט כבר המתינו מחוץ לדלת עם חזרתנו כדי לברך את ילדת יום ההולדת עם חיבוקים, נשיקות ומתנות. עוגת המספר בקישוט פירות של אמא טניה דאגה שלמרות טעמו המר של הבידוד, לכולם יהיה מתוק בפה.
אבל אל דאגה, שושו לא הייתה צריכה לחכות זמן רב מדי לתיקון, שהגיע בערב סוכות – תאריך הלידה העברי שלה – יומיים לאחר מכן. סיום הבידוד של אריאל נתן את האות להפקת ענק של חג משפחתי ומענג במיוחד. סבא יעקב הגיע מבעוד מועד כדי לסייע לסופר אישה שאיתי בבניית הסוכה, ובזמן שכולם שקדו על מיטב הבישולים, התגייסו הלוסטרים – כבר מזמן יותר ממשפחה – בשעשועי הילדים.
זה התחיל עם טיול, או יותר נכון טיפוס (בהתחשב במעלות שבחוץ), לכיוון רחבת היישוב כשאני ואיילת עם חמישה ילדים שחלמו על פיצה, רק כדי לגלות משום מה שהיא סגורה. בן רגע שינינו כיוון לטובת רענון בגלידה לצד הגילטי פלז'ר שלי שעבר בהצלחה בתורשה – פרוזן יוגורט. תאמינו או לא, אביב הרגיש כל כך בנוח שפרגן וישן בעגלה השווה (שגם הצילה אותנו בכיפור) של חן ומורן.
משם המשכנו לדירת הלוסטרים הסמוכה, שם זכו הילדים לשילוב ייחודי של נשנושי מקדונלד'ס ומסיבת צבעי גועש פרטית. אביב, ערני מתמיד, הוסיף גם חגיגת רטבים אישית כשטמן שקיות מיונז וברבקיו בין משחקיהן של התאומות עמית ויובל. ההורים העייפים אפילו הצליחו פה ושם לעצום עיניים ולאגור כוחות לקראת המנה העיקרית, תרתי משמע – ארוחת החג.
סבא נחום, סבתא בריט, סבא יעקב, דוד נדב, דודה עירית, דוד מנחם, דודה שרון ובן הדוד המהמם זוהר התקבצו להם בצור יצחק, ויחד עם בעלי הבית והלוסטרים (שלקחו על עצמם אפילו את אתגר המקלחות!) יצרו אווירת חג מרגשת שלא חווינו יחד הרבה מאוד זמן.
עוף ממולא עם קובה, לחמבעג'ון, מג'דרה, כבד קצוץ בריבת בצל וכן, גם גפילטע פיש עבור הגזרה האשכנזית, היו רק חלק מפאר היצירה על השולחן, כשאפילו מהחלות המעולות כולם ליקקו את האצבעות.
אבל השיא היה בעוגת החד קרן הענקית שהכינה דודה עירית, עם חיתוך שהוביל לסוכריות וממתקים נשפכים שהזכירו הר געש מתפרץ. שי הייתה בעננים ובהמשך נצצו עיניה לא פחות, עם טקס נוסף ובלתי נגמר של פתיחת מתנות.
עוד בכניסה לשוק ביקשתי מילדת הקסם שלי לא להיות עצובה, והבטחתי לה לעשות כל מאמץ כדי להתגבר על המכשול המבאס ולעשות מהלימון לימונדה. היא הביטה אלי בעיני השקד היפות שלה, ובחיוך מלא כוונה שהבליט את נמשיה המתוקים, ענתה: "לא אבא, אפילו יותר טוב – נעשה מהתות תות-בננה!". עם טונות של שמחה בתוך שמחה, כל כך כיף היה לגלות שצדקה.
