הנה שאלה שיוצא לי לשאול את עצמי לפחות שלוש פעמים ביום: האם אנחנו באמת בשגרה? בינינו, מי נכנס לאוטו ולא חושש אוטומטית ממחסום משטרתי מיותר בדרך, יוצא ממנו ולא שב על עקבותיו כי שכח מסיכה, או מחשב בראש האם "עבר על החוק" כשהרחיק למעלה מאלף מטר מדלת הכניסה בטיול היומי עם הכלב? כאבא בכל רמ"ח איברי, את התשובה לשאלה האם השגרה כבר כאן חיפשתי דרך הילדים. לשמחתי גיליתי שהיא חיובית (סליחה על הדימוי) כששי פנתה אלי בעיניים נוצצות ושאלה בחיוך: "אבא, תוכל בבקשה לעזור לי להכין שיעורים בחשבון?".
אודה ולא אבוש, בימים כתיקונם הייתי מתלהב הרבה פחות. בכל זאת, כבר כמה שנים טובות לא הייתי בכתה ב', מה גם שמספרים הם הצד החלש שלי, אבל המחשבה על כך שהילדה ממש קיבלה שיעורי בית לאחר שיעור שתוכנו נכתב על הלוח ולא הועבר בזום, ומורה בשר ודם נעמדה מול הכתה וביקשה שעמודים 144-146 בספר הירקרק "פעולות החשבון 3" יהיו מוכנים למחר, גרמה לי לחייך חיוך טיפשי ולהתרגש.
עכשיו בואו נחזור רגע כשלושה עשורים לאחור, לימים בהם אבי ישב איתי על שיעורי הבית. אני זוכר היטב כיצד רצה להרחיב את אופקיי, לא התעצל להסביר פעם אחר פעם עד שהבנתי והציע לנמק את התשובות ברמת דקדוק שלא הייתה מביישת תואר אקדמי. אוקיי, אומר בפשטות: הוא גם גילה לי חלק גדול מהתשובות, לא פעם ולא פעמיים, אם כי רק לאחר שהתעקשתי שאין לי מושג.
ולמה נזכרתי בכך כשהבטתי בשער המאויר בילדים וחלקי פאזל הנושאים את ארבע הפעולות שפשוט אי אפשר בלעדיהן: חיבור, חיסור, כפל וחילוק? כי שושו שלי אמנם ידעה חלק גדול מהתשובות, אבל גם ביקשה לעיתים את עזרתי קצת יותר מדי. ואני? פתאום קלטתי שאני ממש, אבל ממש לא רוצה לגלות לה את התשובה. כי אם את יודעת כמה זה 4X5, אין סיבה שלא תדעי כמה זה 4X6 גם בלי עזרת האצבעות – פשוט מוסיפים לתוצאה הקודמת 4, או מעיפים מבט בחלקו העליון של הדף, שם נכתב נושא השיעור כרמז עבה במיוחד – כפולות של 4…
מסביר ומסביר וחוזר חלילה, וכל הזמן חושב על אבא-סבא, ומעריך אותו הרבה יותר על שעות הסבל/הנאה שעבר בגללי. כל תשובה נכונה מרגישה כמו זכייה בלוטו, וכל טעות עלבון צורב שיש לפצח בהקדם ולנקות איתה במשהו את המצפון. אגב, מכירים את זה שכמעט סיימתם וכבר רואים את הסוף, אבל בשני התרגילים האחרונים יש התעקשות לא ברורה למשוך עוד קצת? אז כזה. כאבא מציק מטבעי, אם אפשר לתרגל קצת קריאה ולחזור על סיכום הפרק המספרי באופן מילולי – למה לא בעצם?
וכמו בכל פינאלה של מעשיית עם טובה (אף שקרתה במציאות) – שי צלחה את האתגר ואבא היה מאושר. לאחר רצף של תשובות, הגיע שלב שאלת הפרס: "אבא, אפשר עכשיו ללכת עם חברות לרחבת המשחקים?". הנהנתי בראשי ואימצתי אותה אל ליבי. כמה טוב שיש שגרת שיעורים.
