כדרכה בקודש, חגיגות יום הולדתי לוו בים של פינוקים והפתעות מצדה של אשתי האהובה טניה. מארוחת בוקר מפנקת בקפה גן סיפור, עבור בשרשרת מתנות בלתי נגמרת וכלה במפגש חברתי רב משתתפים בלוקיישן הביתי שאין שני לו – "בלה וצ'ארלי".
לצד החגיגות, מרגש לא פחות היה לקבל את הברכות המרגשות של הילדים, כאשר שי משקיעה בציור לצד מלל ותמונה שהמיסו את לבי ברגע, בעוד אריאל גייסה את כל גן עומר לברכה צבעונית אופיינית בדמות לב צבעוני שמתפוצץ מאהבה, בדיוק כמוה. ואביב? בחיוכו הכובש, הקפיד להיות שותף מלא ולחבק את אבא חזק חזק.
בין ניגוב הדמעות לפיזורים, החלטתי להמשיך באווירה החגיגית יום לאחר מכן, ולשלב נוסטלגיה בדמות ביקור בגן יובלים. חשוב לציין כי מדובר בגן השעשועים בכניסה ליישובנו האהוב צור יצחק, שהיה שם הרבה לפני האטרקציות בדמות פארק החבלים, לצד בנייני הבוטיק והדופלקסים במרום השרון, שהובילו לזינוק מטאורי במחירים.
שם למדו הבנות לייצב עצמן על נדנדה, לטפס בסולמות הגבוהים ולהתגלש בשלל צורות על המגלשות הצבעוניות. שם למדו לרדת מדרגות בין המפלסים, ושם ידעו היטב היכן מונח התיק עם מבחר הפירות החתוכים והממתקים.
כעת, כשהן בעצמן מיני אימהות קטנות בטיפולן באביב הקטן, הגיעה העת לשחזור האתגר – הפעם עם שלושה ילדים. השתיים סייעו לי לארוז את תיק הסימבה הצהוב של אחיהן, שצויד היטב בבמבה ותפוחים, לצד בקבוקי מים, חיתולים ומגבונים.
ואיזה כיף זה היה. פתאום לא קוראים בשם התואר האהוב שלי בכל 15 שניות, ויכולתי לצפות בהם משתוללים ומשחקים יחדיו. הקטנצ'יק קיבל עזרה בכל פעם שאתגר את עצמו (ואת דפיקות הלב שלי) בטיפוס על סולם נוסף, התגלש על הבטן ועל הגב, ודאג להזכיר בכל רגע נתון כמה הוא שובב. הבנות העצמאיות נזכרו בחיוך בימים בהן היו עצמאיות הרבה פחות, והתנדנדו בהנאה זו לצד זו.
אקורד הסיום נערך על הדשא הסמוך וכלל בליסה קבוצתית-משפחתית לצד נוהל רדיפה אחרי אביב. בכל זאת, יום הולדת לאבא הוא ממש לא סיבה לכיבוי הבטרייה ומינון האנרגיות הבלתי נגמרות שלו – ההפך הוא הנכון. ולקינוח: נידבנו נערה שנראתה מומחית לטיקטוק ואינסטוש לתמונה מחויכת של אבא ושלושה ילדים, תוך שימור הסיסמה המשפחתית המחייבת: "לא צילמנו – לא היינו".
הערב ננעל עם מקלחות, השפרצות, הצחקות וארוחת ערב פלוס סרט בפיג'מות. הייתי גאה כל כך בילדים ולבי התרחב מגאווה. רגע לפני שנרדמו, בזמן החיבוקים החמים ונשיקות לילה טוב, חשבתי לעצמי שלמרות הרגעים הקשים, גם בגיל 37 לא אכפת לי להשתטות קצת לפעמים.
