חוק יסוד חשוב מאוד מאין כמוהו בבית בוקר, גורס כי בכל פעם שאמא טניה עובדת בשבת, על בני הבית לעשות מאמץ עילאי למען בילוי משפחתי מקדים טרום המשמרת בבית החולים. וכך אכן קרה בשבת האחרונה במתחם הג'י בכפר סבא. התייצבנו בהרכב מלא בשעת צהריים מוקדמת, כזו שאפשרה לנו גם לתפוס חנייה, גם להתאכזב מהתפוסה המלאה ברחבה שמחוץ לפיאנו פיאנו (מתברר שהשטויות הכוללות מגבלות לילדים במקום סגור ומארחות שמערבבות בין תו סגול לירוק עדיין בתוקף) ואחרי כל זה להספיק להתיישב בניחותא בג'פניקה הסמוכה.
בזמן שאביב הקטן התמקם בכיסא התינוק וזלל להנאתו כדורי עוף מסוג ג'פנקידס, שי ואריאל יישמו את חוק הטעימות המשפחתי ונתנו הזדמנות לסושי עמוס התוספות המוזרות שאבא הזמין. ביס אחד הספיק כדי לוותר, אבל דקתיים לאחר מכן הגיע התיקון: ג'פאנקו, מנת הדגל המקומית – רול מטוגן עם סלמון, אבוקדו ובטטה, או במילים אחרות: ללכת על בטוח. כאן כבר לא היה מקום לספק באשר לשביעות הרצון של היורשות, פלוס אתגר מחויך לאכול בעזרת צ'ופסטיקס, שימתין גם הוא לגיל מאוחר קצת יותר.
כולם התנהגו למופת, ואמאבא התמוגגו מאושר. כמה התמוגגו? מספיק כדי לקנח במסיבת 'גולדה' חגיגית בגלידה הסמוכה. שושו ולולו שהפגינו חברות בלב ובנפש החליטו על כדורים תואמים, והלכו על שילוב אדום ומרענן של תות ופטל. ואביב? הוא הלך על אופציית 'אקח שני ביסים ושלושה ליקוקים מהגלידה של אמא ואז אטיח את הגביע על הרצפה ואפרוץ בצחוק מתגלגל'.
אז נכון, המנה המענגת לא עשתה דרכה לייעדה המקורי, אבל כששבת שמשית ונעימה מאופיינת באחוות אחים מחממת לב, וכל המשפחה יחד רגע לפני שמסכת הגעגועים המסורתית תתחיל, זה לא באמת משנה. אמא הלכה לעבודתה החשובה זורחת מאושר עם חיוך מאוזן לאוזן. ואני? מלבד התודה היומית על מזלי הטוב, הודיתי לילדים על עוד פרק מרגש שאולי נראה קטנטן לאחרים, אבל עבורנו הוא מהות החיים.
