אחד הסממנים המובהקים מיני רבים ששי היא הבת של אמא שלה היא החיבה יוצאת הדופן לפופקורן. כפועל יוצא, ובאופן לא מפתיע, התנדבה שושו להיות אחראית על מאגר הפופקורן לרגל מסיבת הסיום הכיתתית. "זה התפקיד שלי, אבא, ואף אחד בכתה לא יחליף אותי", הסבירה בחיוך.
למשימת גרגרי התירס המבוקעים נוסף אתגר חינני הנוגע להכנתו. רצה הגורל, ומועד המסיבה נפל על החופשה של אמא טניה באילת – ארבעה ימים מפנקים במסווה של השתלמות אחיות. מנגד, עבדכם הנאמן, שקלמזיותו ידועה ברבים, לא ממש מתרגש מפופקורן (אפילו בקולנוע) ולא טרח מעולם לנסות ולהבין את הקשר בין השקיות המשונות שמגיעות באריזות של שש למיקרוגל.
נכון, פשוט וקל להורה הממוצע, אבל אודה ולא אבוש – חשש קל קינן בקרבי בדבר הסיכוי לשרוף את העסק בטרם יעשה את דרכו בבטחה לכתה. כדי להימנע מטעויות, אני ושושו הרגענו זו את זה וזה את זו, ואמש השכמנו קום מעט אחרי השעה 6 בבוקר כדי לצלוח את אתגר הפופקורן הרבה לפני שעת השין. קריאה מדוקדקת אחרונה של ההוראות על השקית (מסתבר שיש כאלה) ואפשר לצאת לדרך. השקית ניצבת בצורת משולש, המיקרו על חום מקסימלי והשעון על קו התפר בעורף האויב שבין 3 ל-4 דקות.
שי ואני הבטנו האחד בשנייה כשהשקית החלה להסתובב, וכעבור כשתי דקות וחצי צהלנו בשמחה עם קול הפצפוץ הראשון, שנתן את האות לרבים וטובים בעקבותיו. הצלצול הגואל סימן להוציא בזהירות מתבקשת את השקית, לפתוח אותה בעדינות ולקוות לציון עובר של הטועמת הראשית. "זה אחלה, ממש מצוין", נגסה שי בחיוך רחב במעדן המתפצפץ הלבן. כידוע, קשה באימונים – קל בקרב, ומשם הדרך למלא שקית סופר גדולה בחצי קילו פופקורן הייתה קצרה ולוותה בחיוכים רחבים, קריאות התרגשות ומשפטים דוגמת "כל הכבוד אבא – אני כל כך גאה בך". שווה כל רגע. אקורד הסיום כלל את קשירתה של השקית בחוזקה ולצדה ניצב שרוול כוסות לשתייה חמה, כתחליף לג'ארה המוכרת מאולמות הסינמה סיטי הקרובים למקום מגוריכם.
כל שנותר לקוות הוא שאביב לא יקרע את השקית לגזרים, בזמן ניסיונות הזינוק הקבועים מתוך הסמארט טרייק באתגר יומיומי וקשה לא פחות – הידוע גם בכינוי "הפיזורים". "יואווו, אני ממש מתרגשת לקראת מסיבת הסיום", קראה שי בין עוד פוזה למצלמה לשער בית הספר. נשקתי לראשה ויחד עם אריאל חיבקנו אותה בחום לפני שנכנסה למלא את חובת הכיבודים.
ובזמן החגיגות, שקרוב לוודאי כללו ריקודים לצלילי הג'ין, הטוניק והמועבט, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שהילדה הקטנה שלי – זו שהעניקה לי לראשונה את התואר המיוחד ביותר בעולם – כבר מסיימת כתה ב'.
