fbpx

דרך הקיסר בחזרה לחיק הטבע

כמשפחה חובבת טיולים ומסלולים, קשה לתאר את הגעגועים לטיול בחיק הטבע, גם אם הוא דורש מחנק מסוים שכבר הפך לשגרה בדמות מסיכה על הפנים. וכשכבר יש שביב תקווה בחול המועד מבעד למגבלות, מזג אוויר חורפי מרים ראש ומשחק בין העונות.

ומעשה שהיה כך היה – עלילה רצופה עליות ומורדות הרבה לפני אלו של המסלול עצמו. סיבוב נוסף של קמפינג ביבנאל כבר הוזמן מבעוד מועד לסוף השבוע האחרון, אך התחזית לגשם הובילה לביטול טרם שטיפה משפחתית בלתי רצויה. אבל לא אחת כאשתי טניה תוותר. בבוקר שישי החופשי היא השכימה קום לפני כולם כדי להכין צידנית עם מיטב המעדנים האהובים על כולנו, ממציות ועד חביתיות, הכל כשל"פ כמובן.

מצוידים במשקפי שמש (מה חשבנו לעצמנו?), העמסנו בחיוך את הילדים לאוטו, ויצאנו עליזים ומרוצים לכיוון שביל התפוזים. אלא שכאשר הולכים (במקרה הזה נוסעים) נגד כל התחזיות, התוצאה היא מבול חסר פשרות. את העצים העמוסים בתפוזים, אם התעניינתם, זכו שי, אריאל ואביב לראות רק מבעד לשמשות הרטובות. לאחר אכזבה רגעית, הגיעה הדילמה: האם לחזור הביתה בידיים ריקות, או להמשיך צפונה בחיפוש חסר סיכוי אחר מסלול חלופי, זאת במקביל לעדכוני החדשות על רבים שנסגרו על ידי רשות הטבע והגנים.

התוצאה הייתה יציר כלאיים משעשע במקצת. ארוחת בוקר באזור נחל אלכסנדר ברחבה עמוסת שולחנות, אך גם ספוגת בוץ ומים, חגיגה טבעית ומלכלכת במיוחד לכל זוגות הנעליים. אביב, שנפשו חשקה בריצה וחקירת מדשאות, התלהב מהעגלה הרבה פחות, וכמנהגו בקודש השליך שורה של מוצצים אל שלולית בוץ, כזו המחייבת שטיפה יסודית אפילו עבור הורים לילד שלישי, שכבר מזמן לא מייחסים לכך חשיבות. או בקיצור – חוויה מפוקפקת, במסגרתה אמנם שבענו, אך נותרנו עם טעם של עוד.

הפיצוי הגיע בצורת שבת שמשית 24 שעות לאחר מכן, אותה ניצלנו למסלול בחברת משפחת מילר, שמלבד חברים טובים ידועים גם בכינויים "השכנים ממול". היעד הנבחר: שביל הקיסר וחורבת חנות בהרי ירושלים. הילה, אם מסורה ואחות כל יכולה, מיהרה להרגיע כשאביב החליט משום מה לטעום גם את שולחן הפיקניק עצמו ופתח את השפה. מאוחר יותר תתפנה אשפית הטיפול בילדים לחשוף תחביב מפתיע, עם בירור קפדני ומדויק של זהות כל פרח וצמח הנקרה בדרכינו. דודי, בעלה, סיפר בחיוך בין הפסקה להפסקה על חוויות ממסלולים קשים, בהם הג'ילבון ובריכת המשושים. מצד שני, כשהתברר שאיכשהו התגלגלנו למסלול הישר ולא המעגלי, התקבלה לבסוף החלטה לעצור לקראת הסוף ולשוב על עקבותינו. לנו אין בעיה של עייפות חלילה, אלו הילדים שמתקשים. הסיבה הזו, אגב, יכולה להרגיע כל אב שסוחב את בנו על הגב, שעה שהאחרון ישן שנת ישרים.

בקצוות של השיירה השמחה היו שי, שהקפידה על קצב מהיר יחסית לגילה ונהנתה לצעוד בראש ולזרז את הוריה שהזדנבו אחריה, ובמאסף ליוותה דודה נועה את אריאל, שבקצב שלה קיפצה בין הסלעים, שרה להנאתה, וכילדת טבע אולטימטיבית גם הצטיידה במקל. בדרך הביתה, בין נשנושים אחרונים של מצה עם שוקולד ובאווירה מחויכת של כיף וסיפוק, נזכרנו כמה טוב לשוב לטייל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה משתמש בעוגיות כדי לשפר את חווית הגלישה שלך. על ידי גלישה באתר זה אתה מסכים לשימוש שלנו בעוגיות.
דילוג לתוכן