"אבא, איזה יום היום?", שאלה אריאל בפעם הרביעית בשבוע וחצי האחרונים כשפקחה את עיניה בבוקר.
"יום שני, יפה של אבא", עניתי תוך כדי נמנום.
"יופי, אז יש רק עוד יומיים למסיבת יום ההולדת שלי!", ענתה בחיוך מנצח ופנתה לענייני הבוקר שלה.
קאט ליומיים לאחר מכן. מרוב התרגשות, בבוקר החגיגה ביקשה אריאל בת ה-6 לביים תמונה, במסגרתה אבא מציע לה נישואים. היה מרגש ומצחיק, לשני הצדדים. אבל כיאה למגה ימי ההולדת בבית בוקר, זה היה רק הקדימון.
השמלה המהממת, עמוסת הלבבות הקטנים בשלל צבעים, הוכנה מבעוד מועד כמו גם זר פרחים גדול, אמא טניה וכנרת (אמה של ליאור, כלת יום ההולדת המשותפת) עמלו על ההפקה והתפאורה הצבעונית משעות הצהריים המוקדמות, ולקראת השעה 5 החלו החברים לזרום בהמוניהם אל משכננו הצנוע, ולתפוס את מקומם לקראת המופע המסרן של רונלד הקוסם.
עכשיו תנו לי לספר לכם על היתרונות הנהדרים של גיל 6, רוצה לומר מבוא לבגרות בקרב הזאטוטים – רובם המוחלט של ההורים סומכים על הגוזלים ונשארים בבית. המשמעות: מי שכן עושים דרכם לאירוע הם ההורים המקורבים לצלחת, תרתי משמע, שנהנים משעתיים של רגיעה בשילוב פשטידות ומאפים, מעשה ידיה של אמא טניה להתפאר.
והנה עוד אנקדוטה נחמדה: שתי בנות, ולכל אחת הליאור שלה. אריאל חגגה כאמור יום הולדת משותף עם ליאור המתוקה, ואילו שי צירפה לחגיגה את חברתה הקרובה ליאור. כשחושבים על זה, השתיים חברות עוד מהתקופה בה היו בגיל של אביב, אוטוטו 3. איך שהזמן רץ כשנהנים.
ואפרופו רץ, אביבי התרוצץ להנאתו בין החוגגים והחוגגות, היה מרותק למופע הקוסמות, נשנש בין לבין ופשוט זרח מאושר. המגמה התחזקה עם הגעתם של אחותו (מסיבות טכניות, טרם נרשמה ככזו במשרד הפנים) שקד, ואורי, שהצטרפו לחגיגה הקבוצתית והשמחה הייתה גדולה.
אקורד הסיום של האירוע היה שייך כרגיל לדודות עירית ושרון, מכינת עוגות העל ומי שמשנעת אותן בשלמות כל הדרך מירושלים לצור יצחק – לא עניין של מה בכך. חיתוך קטן של יצירת המופת עם הקשת בענן, והופ – לבה של סוכריות ושאר הפתעות פרצו החוצה היישר אל הפרוסה התורנית. מרגש וטעים, פלוס התלהבות גדולה בקרב הילדים.
וכרגיל, כשנרגעו הרוחות, התכנסנו כולנו לטקס פתיחת המתנות. עיניה של לולו נצצו מבובות ה-LOL החדשות, המשחקים והברכות, ולנו לא נותר אלא להודות על הזכות לשמוח ולשמח את האוצר היקר לנו מכל. יום הולדת שמח.
