אחרי תקופה ארוכה של חברות אמיצה ובאווירה משפחתית תמידית, בשלה העת לעלות מדרגה בקשר הקרוב בין משפחות בוקר ופנקס. הווה אומר – לא לקלקל רק את הילדים שלי באהבה מוגזמת ובלתי תלויה להפועל ירושלים, אלא גם את הילדים שלהם. ספוילר: תמונות קשות צפויות בהמשך.
ומדיבורים, כהרגלנו – מיד למעשים. לאחר מו"מ מתמשך וקבלת שורה של אישורים רלוונטיים מהמבוגר האחראי בפנקסיה – לצורכי הבלוג נקרא לה שרית – התקבלה ההחלטה הדרמטית: שקד ואורי יחוו לראשונה בחייהם משחק כדורגל. ולא סתם משחק, אלא באיצטדי, במיני דרבי כל אדום מול הפועל באר שבע. מרגש? מרגש!
לכן, צריך היה להתכונן בהתאם, ומשעות הבוקר המוקדמות – לא פחות מחמישה כובעי צמר וחמישה צעיפים שונים בגוונים של אדום-שחור – מקייזרסלאוטרן בגרמניה ואייאקס אמסטרדם בהולנד, עבור במועדון פולני עם שם חורק שיניים שאפשר לדלג עליו, וכלה בצעיף משולב מימי הדרבי בגביע המדינה בין קבוצות האוהדים של הפועל קטמון והפועל רובי שפירא חיפה.
הלאה. בקבוקי מים, חטיפים, חיתולים, מגבונים, בגדים להחלפה והכי חשוב – כמות נאה של תפוחים בעלי תרומה מכרעת להרגת אביב בכל רגע נתון.
עם תיק מפוצץ יצאנו לדרך בסביבות 10 בבוקר, אבל אי אפשר להתחיל את היום בלי ביקור עמוס ילדים אצל ספתוש רבתוש, שלצד שלושת ניניה האהובים אימצה לחיקה גם את בתנו החוקית שקד. אחרי קפיצות, שיגועים, ים של ממתקים וסחיטה קבוצתית של מיץ תפוזים (לא בסדר הזה) חיכתה לנו ארוחת בוהוריים כיד המלך – מקציצות ברוטב, עבור בפירה ועד אורז צהוב עם עוף וירקות, ללקק את האצבעות.
הילדים רצו, השתוללו, שיחקו, צחקו ונהנו, אבל זה כלום לעומת הניצוץ בעיניים של ספתוש, שהתמוגגה מכל אחד ואחת והרגישה על גג העולם בין ניצוח על משחק מחבואים לחלוקת ארטיקים בשלל טעמים (כי אצלה יש את שלב הממתקים ושלב האפטר ממתקים, שמתחפשים לקינוחים).
בשעה 13:30 נפרדנו בחיבוק גדול בדרכנו למנה העיקרית – ירושלים. במקביל, ישראל ואורי התמקמו בגן סאקר כדי לספוג קצת שלג של לפני, בעוד במושב האחורי העייפים והעייפות עצמו עיניים ואגרו כוחות. משפקחו אותן היה גם רגע קצר לעצור בצד הכביש ולחוש שרידי שלג.
אתנחתא בנוסח מרב מיכאלי – תמונת בזק עם קמע הברווז המתוק של האוהדים והאוהדות החדשים והחדשות לצד הישנים והישנות, הובילה לכניסה חלקה לאווירה באצטדיון הביתי. דקות ארוכות של חימום גרונות בנוסח המנוני הפטיש והמגל, מיקום ביציע התחתון לנוכח השמש המתעתעת, קצת תפוצ'יפס ומתחילים.
לא אלאה אתכם בפרטים משעממים (וקבועים) אודות היכולת הטובה שהציגה הפועל, מה שלא הפריע לה להוציא את כותב שורות אלה מהכלים ולהפסיד (שוב) בצורה מרגיזה, אבל מה שחשוב הוא שכל הנוכחים, כולל שניים שאוהדים במקור דווקא את היריבה העירונית – נהנו מכל רגע.
שי, שהפכה תוך זמן קצר לאוהדת שרופה ברמת האולטראס, לימדה את שקד בהצלחה את מילות שירי האוהדים, אוריקי פרח והיה מרותק לנעשה על כר הדשא עד הדקה ה-90, אריאל שילבה רגעי טלפון עם עידוד ובהמשך התגייסה להרגיע מעט את אחיה האנרגטי אביב, שלא הפסיק להתרוצץ הלוך וחזור, לעיתים בקצב גבוה יותר מהשחקנים על כר הדשא. והכי מרגש היה לרכוש לבקשת הבנות מעיל פלוס לוגו (לשי) ושתי חולצות רשמיות של המועדון (לאריאל ושקד). כך בונים דור עתיד של אוהדים אדומים, גם אם חלקם חולים לעיתים לצהבת.
נגמר? לא כשקבלת ההחלטות בידיים שלי ושל ישראל – שניים שבאופן כללי לא יודעים (ולא רוצים) למצות. התוצאה: ביקור במסעדה הלבנונית המיתולוגית באבו גוש. אריאל ושקד התיישבו משני צדדיו של אביב וחלקו עמו שניצל וצ'יפס בהנאה רבה. ושושו, בוגרת שכמותה, נהנתה ממנה של הבשר שהכי מתאים לה – לבבות.
ב-19:30 צנחתי לישון, אבל כשהלב מתפוצץ מגאווה אחרי שבת שכולה זמן איכות ושילוב של הורות עמוסה בפעילות, אפשר לחרוג מנוהל השעות הקטנות ולסגור את הבסטה באפיסת כוחות.
