יש לי המון דברים טובים לספר לכם על שירותי בריאות כללית. באופן כללי(ת) – משחק מילים אידיוטי) – רבים מהם נוגעים מן הסתם לענייני בריאות, אך לצדם יש לא מעט המפארים את ערכי המשפחה. כזו הייתה היוזמה המרגשת לטיול טרום כתה א' בפארק שביל התפוזים אשר בלב הפרדס הסמוך לחדרה, שנסגר במיוחד עבור ילדיהם של עובדי בית החולים 'מאיר' בכפר סבא.
די אם אזכיר שאנוכי והאישה שאיתי, טניה, שהיא גם סופר אחות במקצועה, הגענו יחד בהתרגשות יתרה להירשם ולשלם עבור הטיול לוועד העובדים על מנת להבטיח את מקומן של אמא ואריאל בת ה-6. רצה הגורל, ויום לפני המועד המיוחל אמא נדבקה בקורונה, כך שנפלה בחלקי הזכות ללוות את אהובת ליבי גם ללא תעודת אח מוסמך.
הפלאייר החגיגי שחולק לרגל האירוע כלל לא מעט דברים ועם תיק עמוס בבגדים להחלפה, בגדי ים, מגבות, קרם הגנה, כובעים ומתוקים (רשימה חלקית) התעוררנו עם הציפורים בשעה המאוד לא שגרתית (עבורנו) – 5:45! מודה, לרגע נדמה היה שגם השעון המעורר גיחך לעברי שעה שכוון לשעת היעד המוקדמת.
שעה קלה לאחר מכן התייצב אביב ראשון בגן בפעם הראשונה (והאחרונה) בחייו ולאחר מכן יצאנו לדרך במטרה להתייצב ב-8:00 בתחנת האוטובוס הסמוכה לבית החולים. שעת דמדומים בטירה, ובעודי מסביר בחיוך לאריאל כמה כיף לשייט על הכבישים בהיעדר פקקים, קרו שני דברים: הילדה נרדמה ועם היציאה מטירה עיר האורות לכיוון כפר סבא, הפקק שהחל להיווצר הבהיר לי כי אם לא די בכך שאני מדבר לעצמי, אין לי מושג על מה אני מדבר.
הלאה. החניון של 'מאיר', שבדרך כלל אין בו מקום לסיכה, היה פנוי יחסית. מספיק פנוי על מנת להתייצב בזמן בתחנה ולגלות את נציגות הוועד מסמנות 'וי' נוכחות ומפנות לאוטובוס האדום של 'גילי טור' מעבר לכביש, הידוע גם כאוטובוס מספר 4.
סלפי שנשלח ישירות לאמא ויוצאים לדרך. כמה כיף לראות את לולי המתוקה מדבש מזהה היטב את הדרכים מחלון האוטובוס הגבוה – מזו המובילה לדודה בכפר סבא, דרך סבא וסבתא ברעננה ועד אזכורים של מקומות בהם ביקרה בעבר ברחבי השרון.
מפה לשם צמידים כחולים בכניסה והופ – אריאל חברה חיש קל לחברתה אלכס בדרך לכבוש מסלולי טיפוס, אומגות, מגלשות, מיני קרטינג ואפילו שייט בסירות, כאשר בין לבין מצטננים במתקני המים הקרירים והבנות מתגלגלות מצחוק שעה שמשפריצים על ההורים. אגב, באופן פרדוקסלי (או שבעצם זו לא העונה) שביל התפוזים עצמו נותר סגור.
הבטתי כלא מאמין בבתי העצמאית, שרק לפני רגע הייתה פספוסה קטנה שרצתה על הידיים, התמלאתי גאווה והתרגשתי מאוד. נכון, היא עדיין תלויה בי וזקוקה לעזרתי, אבל במקביל סומכת על עצמה ועל היכולות שלה בעיניים עצומות – אם במתקנים השונים, לרוץ לקחת לבד את ארוחת הבוקר (ולהחליף בחיוך מתוק וביישני את סנדוויץ' החביתה שפגש ברצפה עם פתיחתו), לדפוק פוזות לצלם שהגיע לתעד על רקע השלט המסורתי 'שלום כתה א', להכין פיצה מעוררת תיאבון (בשבילך, אבא, אשים את הזיתים רק על חצי) או לתת גז בסיבוב במסלול המכוניות, זה שעד לא מזמן לא העזה להתקרב אליו בלי ליווי מבוגר.
לקראת סיום היא זכתה לשרשרת זינוקים רצופים באומגה, והמתינה בסבלנות עד שאבא יסיים את הדיווחים ברדיו, בטרם קיבלה במתנה ערכת בית ספר מגוונת וצבעונית – ממערכת שעות וטושים ועד סיכות שדכן (נשבע לכם!). היה זה גם אקורד הסיום והאות לשוב לגילי טור שלנו עייפים אך מאוד מאוד מרוצים.
למתעניינים בכל הנוגע למד העייפות, היה זה רק החלק הראשון מיום עמוס במיוחד, בו חגג אביבי שלנו יום הולדת 3 מאוחר בשירה וריקודים, על רקע בלון מיוחד של ספיידרמן שאיתרה עבורו אחותו הגדולה שי ודונאטס מעוררי תיאבון שהגיעו מתנת האיש, האח-חבר והאגדה ישראל פנקס, שאביב עבורו כמו בן זקונים ואין מצב לוותר על החגיגות גם אם אמא בבידוד.
ולמה כל הטוב הזה התרחש רק בשעת ערב מאוחרת? כי רגע אחרי הנחיתה הרכה מהתפוזים לכפר סבא, עברנו למצב טיסה כדי להספיק את מסיבת הסיום של שי (כתה ג') שהתרחשה בשיתוף ההורים בבריכת הגלים בכוכב יאיר – זמן מצוין לקחת אוויר ולהירגע במים (ברגעים המועטים בהם הבנות לא קופצות בחדווה על ההורים ומתחננות לעוד קפיצה מהכתפיים). איפשהו במעמקי הזיכרון קופץ לי שמתישהו גם התרסקתי לישון, עם מחשבות מחויכות על האתגרים הדינמיים של ההורות, על כל הטוב והכיף שיש לנו בזכות הילדים, וכן, גם על דלי הדמעות שאשפוך (שוב) ביום הראשון ללימודים.
