החיוכים הרחבים של שי ואריאל מאיימים להתפקע מעבר לגבולות התמונה. תיקים חדשים ונוצצים – אריאל עם תיק גב סגול עם דמותה הצוחקת של "ערפדינה" ושי עם טרולי ורוד-כחול של "קל-גב" עם איור של פלמינגו. הראשונה בשמלה ורודה עם כוכב נוצץ במרכזה ונעלי ספורט תואמות תפגוש תכף לראשונה בגן "עומר" – גן העירייה הראשון שלה. השנייה בחולצה לבנה עם סמל חדש "בית חינוך צור יצחק" ונעלי ספורט צבעוניות, תצעד אוטוטו להופעת בכורה בכתה א'. מדרכת האספלט, כמו מסמלת תחילתה של דרך חדשה, בעוד הצמחייה הירוקה ברקע מוסיפה ממד של פריחה, מעט מסתורית.
כמה חששנו מכתה א'. כל ילד קצת חושש ממנה, כנראה שגם כל הורה. אני אפילו לא זוכר באיזה שלב התחלתי לדבר איתה על זה, אבל אין לי ספק שזה היה מוקדם בהרבה משתכננתי. "כשתעלי לכתה א' אבא יבכה", הייתי מספר בבדיחות הדעת ונענה בצחוק הכל כך ייחודי של בתי הבכורה, שהבליט את גומותיה. ככל שחלף הזמן, ההכנות הפכו פרטניות יותר, ספציפיות. החלפת פינות צעצועים בשולחנות כתיבה, הדרך למבנה חדש, סוגי הספרים והמחברות וגם היכן בדיוק לחכות בסוף היום לאנשי הצהרון. הכל חדש, ומלא חשש. ושיחות, עשרות שיחות. שהכל יהיה בסדר, שאנחנו כאן בשבילה, שמדובר במסגרת שונה שמחייבת לקום מוקדם, שיש כללים נוקשים יותר מהגן, וכמה חשוב להקשיב למה שהמורה אומרת.
שלא יציקו לה חלילה, ושלא תפחד לפנות למבוגר אם כן. את הסייעת מזל והמורה חן אנחנו כבר מכירים, וגם הן שמעו הרצאה מפורטת בדיוק על מי עליהן לשמור בשבע עיניים. אסיפת הורים מקדימה.. היה לנו בכלל דבר כזה כשאנחנו למדנו? אולי בכלל ההורים לא טרחו לספר? איזו מצגת ארוכה, כמה דרישות.. רק לפני רגע עוד ניקינו חול ממעמקי הנעליים, תנו רגע לקחת אוויר ולעכל את השינוי.
הקיץ עבר בסימן ציפייה ללידה חדשה. אח קטן. להתרגשות וללחץ בכלל, ולאלו של ה-1 בספטמבר בפרט, הוא בהחלט תרם את חלקו. איך עושים זאת בשלושה? את מי לוקחים קודם למסגרות ואיך בכלל מתפקדים עם עגלה ושתי ילדות במעבר חצייה? המון שאלות, חוסר ודאות בשפע. משתפים את הסביבה, חלק שותפים לתחושות, המנוסים יותר מגחכים בחינניות ופוטרים את הדרמה ב"יהיה בסדר" אדיש משהו. "כולנו עברנו את זה, עכשיו תורכם", יוסיפו המשקיעים והמעמיקים יותר. ואז זה הגיע, היום הראשון ללימודים. אין מנוס, כולם קמים מוקדם, ההתרגשות בשיאה. סנדוויצ'ים, מטרנה, ספרים ומחברות. מנין לי לדעת אם לא עדכנו במקרה את מערכת השעות באחת האפליקציות מבעוד מועד? עוד ספר לא יזיק, זה בטח כבד הרבה פחות מהמצפון שאסחב על הגב שנים לאחר מכן.
סדרת תמונות למזכרת, הכי חשוב בעידן הנוכחי. ביחד ולחוד, מחובקות או סתם דופקות פוזה, תמונה משותפת עם אביב הפעוט, אחת מורחבת יותר עם צ'יקו הכלב ובחוץ מנדבים מישהו לסופר מורחבת של הורים, שלושה ילדים וכלב. משפחה שכזאת. ההמולה גדולה סביב שער בית הספר, האזור בו מתחילות הדמעות לחנוק את הגרון. לא שלנו, כן, של שלוש אימהות ליד, אבל הפרידה מתחילה לחלחל לתודעה. מצד שני, הכנת את עצמך. "צריך להראות לשי שאנחנו חזקים, לא לבכות לידה ולתת לה את הביטחון הדרוש", שיננו אין ספור פעמים. שי דרוכה, לא בוכה. ברור לי שבדמעה הראשונה שלה אני מאבד את זה. נכנסים לכתה. החברות מהגן ששובצו יחד אתה לא' 1 שמרו לה מקום בשולחן. מרגש. היא מתיישבת, שמחה. ההורים מאחורי הילדים כמו שומרי סף, לא כולם יודעים למה לצפות. המורה נכנסת, המתח גובר. מתחילה סדרת חיבוקים. תחילה של אריאל לשי, אחר כך אנחנו. היא ממהרת גם לעגלה להיפרד מאחיה הטרי. הדמעות בפנים. הן נשארו שם גם כשהמורה ביקשה בנימוס מההורים בשעה 08:05 להתחיל להתפזר, ופחות בנימוס חמש דקת לאחר מכן, כשלא כולם נענו לדרישתה. נפנוף אחרון הדדי לשלום והחוצה, הצלחנו, שרדנו את היום הראשון, הידד!
מה עכשיו? לגן עומר כמובן. שטויות, אריאל שלנו חזקה מטבעה ותסתדר בכל מקום. נכנסים לגן, הילדה מתיישבת לשחק. בינתיים פוגשים כמה הורים מוכרים מהיישוב ושמחים על השיבוץ המשותף. גם הצוות מסביר פנים ומשרה אווירה טובה. מוסיקה, צעצועים, ארגז חול, מה צריך יותר? ואז, בדיוק כשעיני פגשו באלו של אשתי במעין מבט רך רק שלנו שסימן כי גם מהתחנה השנייה אפשר להתחיל להתקפל, זה קרה. אריאל הבינה מיד שאנחנו בדרך החוצה, סירבה להיפרד ואחזה בנו חזק, פורצת תוך שניות בבכי תמרורים. מודה, לא היינו מוכנים לזה. לא הבנו מאיפה זה בא. דקות אחדות הפכו עד מהרה לחצי שעה תמימה בה התקשינו להרגיע את אריאל שלנו, שלא זו בלבד שפגשה לראשונה בגן עירייה, עליה להתרגל גם לטייטל החדש "ילדת סנדוויץ' ".
אני לא ממש זוכר איך זה נגמר, בעיקר בגלל שפתאום הנשימה שלי נעשתה כבדה יותר ובלי לשים לב התחלתי להתייפח יחד איתה, אוחז חזק חזק בדש הבגד ומסרב לשחרר. מתישהו הגננת הפכה לגוף המחבק ויחד עם המשחק המפורסם "נגיד לך שלום מהחלון" אפשר היה לצאת לדרך הקצרה בחזרה הביתה, אבא, אמא ותינוק, די בשוק, המומים ומוצפים געגועים. כמה ימים אחר כך הכל הסתדר, המסגרות נהדרות (טפו טפו טפו) והילדות מאושרות. גם ההורים, אגב. יש דברים שפשוט דורשים קצת יותר זמן, אבל המסקנה המתבקשת נותרה כשהייתה: שש שנים אתה מספר לעצמך שתתפרק לחתיכות בכתה א', ובסוף שופך דלי של דמעות בגן עירייה.
