זוכרים את הימים בהם התארגנות לים לקחה 60 שניות בממוצע? אני וטניה בהחלט כן. שני כובעים, שתי מגבות, בקבוק יין ומחצלת – זוז. כיום, כשמספר הילדים עולה על מספר ההורים, הזיכרונות הללו בעיקר רחוקים. רחוקים מדי.
כך נראתה ההתארגנות לחוף בית ינאי, מודל 2021: קרם הגנה, ממש לא בשבילנו אגב. וגם לא רק לגוף, אלא לעור הפנים, כי חשוב מאוד לשמור עליו מגיל ינקות, שלא לדבר על פוטנציאל השריפה בגילאי 8 ו-5. מכאן עברנו לקולאז' גלגלי ים בשלל מידות וצבעים, כי בכלל לא בטוח לאיזה מהם התכשיט בן השנה ותשעה חודשים שלנו יסכים להיכנס. מסיבת מגבות, לא לפני שמוודאים שהיא כוללת את ההדפסים של מיני מאוס בוורוד פוקסיה, אריאל בת הים הקטנה על רקע שלל דגים ומואנה בפוזת ניצחון לאחר שגברה בפוטו פיניש על מאווי.
לזה תוסיפו כמה בקבוקים בצידנית עמוסה בשקיות קרח, פחיות XL וזירו (כי בכל זאת צריך לדאוג גם למבוגרים), שני זוגות מצופים, שתי משקפות כי השילוב של מלח ים בעיניים טרם הוכיח את עצמו וכמובן כמה שקיות במבה לגיבוי (לצד כמות מופרזת של ממתקים), פיצוחים ואבטיח לקינוח. סיוע משמעותי בפרק ההכנות התקבל מהחברים הטובים אילנית וגונזלו, שקנו מבעוד מועד כמות דו משפחתית של פיתות, חומוס ופלאפלים. ואחרי כל זה עוד עצרנו בדרך לקנות מצוף דמוי גלשן ליורש העצר, רק כדי לגלות שהוא ממש אפקטיבי, אבל לגילאי 4 ומעלה בקירוב.
עם ההגעה לחוף, כל שנותר לגלות הוא מדוע שער הכניסה סגור למבקרים בזמן שיש עשרות מקומות חנייה פנויים, לנסות לפענח תשובה של פקחים דפ"רים שהתעסקו בדו"חות וקנסות וגמגמו משהו על כך שזו החלטה של הרט"ג (זה אמנם נשמע כמו שם של רס"ר בסרט מצויר, אבל בירור קצר בגוגל גילה שזוהי בסך הכל רשות הטבע והגנים). עשר דקות לאחר מכן הואיל נציג הרט"ג להורות על פתיחת השער, שחרר את הפקק המתפתל, ובא לציון גואל.
שי ואריאל, יחד עם התאומות נוי וליבי, נכנסו כסיירת מגובשת לשעות ארוכות למים הצלולים, ונהנו מכל רגע תוך כיבוש אחד מגלגלי הים היצירתיים של אביב, בשילוב עץ שאמור היה כנראה לשמש כצל. עם שבע עיניים בכיוון הים, נזכרתי לפתע איך כילדים רצינו רק לעמוד באתגר ולעבור את הקו הבלתי נראה של הדגל האחרון. כאבא, כל מעבר כזה אמנם לווה בצהלות של הבנות, אבל גם הגדיר עבורי מחדש את המושג לחץ…
ואביב? הוא עקץ כמה וכמה צעצועים, כולל דלי גדול שמילא בביסלי וכף שעזרה לו לתבל הכל בחול. מהים הוא דווקא לא פחד, והתיישב בקרבתו כמוצא שלל רב. מדי פעם הגביר קצב וטבל רגליים במים, תוך בדיקת זמני תגובה של טיסה מהמקום פלוס חילוץ מבית אבא ואמא. והכל בצחוק מתגלגל ואופייני, שהעניק לו זה מכבר את הכינוי האהוב "ציחקי". על רקע החוף היפהפה, חיוכו הרחב הרחיב לבבות לא רק של הוריו, אלא גם של סובביו. בייחוד כשהחליט לפתע לצעוד לתוך מסלול וירטואלי של טורניר מטקות בהשתתפות שלושה צעירים משולהבים, שזיהו את המוקש והמתינו לפינוי בטרם הצטרפה למשחק צלע רביעית.
כדרכנו בקודש, נשארנו כמעט עד השקיעה, ובדיעבד כנראה רצינו לדחות את כמויות החול הבלתי אפשריות שמילאו את הרכב המשפחתי, שעבר שטיפה מושקעת במרכז טירה רק בשבוע שעבר. סביר להניח שטיפול רטוב נוסף ייקבע השבוע. וכל הטוב הזה אולי היה מספיק למיצוי עבור משפחה נורמטיבית, אבל לא למשפחת בוקר, שבדקה עומסים וזמני המתנה משוערים בקניון M הדרך, ואחרי שלילי מבית הפנקייק וה-BBB, "התפשרה" על ג'פניקה.
באווירת סוף קורס, או סוף יום במקרה שלנו, אביב לא ממש זרם על כסא התינוק שהגביל את פעילותו והשליך מכל הבא ליד – מהחל ממפיות וצ'ופסטיקס, עבור בבקבוקי מים ומיץ ועד רול סושי שחציו הפך מאכל לשני חתולים סקרנים. רק כשממש חשוך והעייפות מדברת, אפשר לשוב הביתה שמחים וטובי לב אל שרשרת מקלחות. כמויות החול שהתגלגלו במפתיע לסלון, דאגו לכך שלא נשכח את הבילוי האיכותי, גם כשהנוף הקסום של קו הרקיע התחלף בזה השגרתי.
