פורפרה בסביבת חוגים

כילד שקיבל את ההזדמנות מהוריו להתנסות כמעט בכל חוג אפשרי – מקרמיקה ותיאטרון ועד גיטרה וקלרינט – רק טבעי היה שילדיי יערכו היכרות מוקדמת עם המתנ"ס המקומי על חוגיו. אגב, למתעניינים, ביטוח יש רק מגיל 3. מי יכול לדעת נתון זניח שכזה? רק מי שמנסה לרשום את בנותיו לפני, כמובן.

לטיב החוגים נגיע בהמשך, אבל בואו נתעכב רגע על ההבדלים התהומיים בין אז להיום בכל הקשור לפרוצדורות וארגון. אני ממש זוכר איך אמי הורידה אותי ליד המתנ"ס ועדכנה באגביות מה מספר הקומה והחדר של החוג הרלוונטי. ומה עם הדרך חזור? כמו כולם, לרוב ברגל, מרחק סביר של כעשר דקות מנקודת המוצא. ומה קורה היום? ההפך הגמור!

מן הסתם זה קשור בוודאי למודעות המוגברת והסכנות שצצות מכל פינה, אבל ברשותכם אתייחס לעבודה נטו. כן, מדובר ביום עבודה לכל דבר ועניין. כי אתה ממש לא רק מסיע, בטח בגילאי 3-4, אלא מלווה את יורשות העצר עד פתח החדר. רגע לפני שהדלת נסגרת, הן גם סוחטות בעיניים נוצצות שלוש הבטחות קריטיות: תמתין מחוץ לדלת על כל צרה שלא תבוא (טוב נו, על מי אני עובד, מדובר בעיקר על ריצה לשירותים), הפתעה ממכונת הממתקים לאחר השיעור (98% שוקולדים לא פרופורציונליים, כשהשאר מתחלק בין חבילה של ופלים בטעם לימון – להורים בלבד, וכמה פחיות שתייה מלאות במיץ ממותק/רעל שחור שמכונה גם זירו) וכמובן הדובדבן – אפטר פארטי (40 דקות מינימום) על המתקנים בגן.  

שני כללי אצבע בבחינת ייהרג ובל יעבור: לעולם אל תשכח בקבוקי מים ומדים, ולא משנה אם מדובר בקפוארה או בלט. אתה ממש לא רוצה שהבנות חלילה יתייבשו, וגרוע באותה מידה להתייבש בעצמך מפרצופים מאשימים של שאר ההורים במסדרון אם יש לידך יצור קטן שלא לבוש כמו כולם. נ.ב – האימהות המחמירות עלולות לבוא אליך בטענות שעדיין לא למדת להנדס "גולגול", המחויכות יותר יסייעו לו לקבל צורה סטנדרטית שתאפשר לילדה לעבור בסנטימטרים ספורים את סף המבוכה.

כשהחלק הקשה אחריך והאוצרות צורכים תרבות, עליך לקבל החלטה דרמטית בינך לבין עצמך: האם להשתתף בשיח נשי בעל אופי רכילותי על הגננת הגרועה או האמא המזניחה שכולן לא סובלות (ב-99% מהמקרים אני האבא היחיד ברדיוס של קילומטר, כן?), או לשקוע בטורניר קאנדי קראש/טמפל ראן מרתק ולדאוג לכך שרעשי הרקע שלך יורכבו אך ורק מהמכשיר הסלולרי.

אישית, אני בוחר לרוב באופציה השנייה, אך גם היא טומנת בחובה מקרים חריגים דוגמת זה שהתרחש עוד כשהקורונה הייתה רק בירה קלילה. בלונדיני מתוק בעל עיניים בהירות התעניין במסלול המכשולים שעל צג המסך שלי וביקש בנימוס (וכמובן שקיבל) הסבר קצרצר על "איך זה עובד". כשביקש לנסות בעצמו, הסברתי בחיוך שמדובר בעליית שלב שמצריכה אישור הורים בעל פה. אם סירוב מצד האם עוד היה מתקבל בהבנה, לתדהמתי האישה שאליה פנה לא הסתפקה בשלילי, אלא הייתה חייבת להוסיף הערה בקול רם תוך אנחה מיואשת ובנוכחות בנה לעבר חברתה בכסא ממול: "את רואה? שוב כולם חושבים שהוא כזה חמוד, הם לא יודעים איזה צרות הוא עושה לי בבית". בערתי מבפנים, אבל השפלתי מבט ונצרתי לשון כדי להימנע מעימות חזיתי. פורום משפחתי וחברתית מצומצם ואיכותי שמע את תובנותיי הארסיות יומיים לאחר מכן.

ובחזרה לחוגים. לאחר חימום חד שנתי בפעילות מהנה בשם "קידי ספורט", שי הפכה ללוחמת קפוארה נחושה, שמככבת עם גלגלונים וגלגולים. הצעד הבא, מתבקש עבור ילדה עם לב זהב כשלה, היה להישאר 45 דקות נוספות לשיעור שלאחר מכן כדי לסייע למדריך. אנחנו מדברים על ילדה שהייתה אז בת 5, כן? חניכה נוספת שנהנתה מעזרתה של אחותה הגדולה היא כמובן אריאל, שהשלימה צמד לוחמות ב"בייבי קפוארה".

וכיוון שההתקדמות לעולם אינה נעצרת, נדלג קדימה לתקופה הנוכחית, כשהנגיף מחייב לעצמאות ומונע מההורים להיכנס לחללים הסגורים. ברחבת המתנ"ס, עם אביב הפעוט שעגלת התינוק כבר קטנה למידותיו וכל הטוב שכוללים החוגים עוד לפניו, נדרשת יצירתיות רבה הרבה יותר באותו גן שעשועים, זאת במידה ואינו חסום בסרטים שחורים. איך בכל זאת מתמודדים? בעיקר עם במבה ושירים. בחסות החשיכה, בכוחות אחרונים חביבים בדרך לאוטו, אני מזכיר לחברות וחבר הנבחרת שיש לנו גם בית. ולחלקן, רחמנא לצלן, אפילו שיעורים…