יום שישי ראשון בו הבנות נטולות מסגרות לאחר שנה סופר מאתגרת הוא בהחלט סיבה למסיבה בבית בוקר. טוב, לא בדיוק בבית עצמו – כי אצלנו מסיבה פירושה שיוט בין מגוון לוקיישנים – ומעשה שהיה כך היה.
הבוקר התחיל בנסיעה כיפית ונוסטלגית במיוחד לברקן, היישוב בו החלו אבא ואמא את דרכם המשותפת הרבה לפני שמושגים כמו חתונה וילדים היו על הפרק. מנת פתיחה – ארוחת בוקר מפנקת במפגש איחוד עם החברים הוותיקים ענבל ואוטרי לורד, לצד הבנות המושלמות נוי, נועם ועמית הקטנטנה שרק לפני חודשים ספורים הגיחה לאוויר העולם.
משם חיבוקים ונשיקות לזוג המלכותי איציק וגאולה ימה ("הם גידלו אותי במשך שנתיים – היו ממש כמו ההורים שלי", הסברתי לשי בחיוך רחב מלא גאווה) ומשם לבריכה מלאת הזיכרונות – ממסיבות שירה בציבור של דיג'יי איציק ועד דיונים עמוקים שלי עם אוטרי על הצעות נישואין ובשלב מתקדם יותר על מוזמנים ואישורי הגעה.
כיום – לא ממש ברור מדוע, הסממן המאפיין את המקום נוגע למציל סובייטי וכעוס תמידית, שבעזרת רשמקול עם צפצוף מעצבן מבהיר ששום דבר לא מוצא חן בעיניו – מהקארה הלא אסוף של הבנות ועד מיקומו של אביב והגלגל הצהוב החביב עליו במסלול שחייה מיותם. זה ממש לא הפריע לאוטרי לתעד את שי ונוי בסרטונים הכוללים צלילות מרשימות ועמידת ידיים בסופן, לאריאל ונוי לרכב על הגב של אבותיהן משל היינו סוסים כל הדרך לקצה הבריכה (למי אכפת אם גם עבורנו מדובר בעמוקים) ולשתי המשפחות להתפנק על ברד ענבים ומגנום שוקו-בננה קריספי.
לכל משפחה נורמלית אירוע עמוס שכזה היה מבוא לשנ"צ רב שעתי, אבל אצלנו כאמור כללי המשחק שונים בתכלית. המנה העיקרית – שיעור שחייה כפול בבריכה של קיבוץ אייל – לשי בצוותא עם חברתה הטובה שקד, ולאחר מכן שיעור בכורה ללולו, שהיא כבר מזמן כמו דג במים.
שי ושקד הפגינו יופי של ביצועים בניצוחו של המורה נצר, בעוד אריאל קיפצה להנאתה במים לצד אורי, אחיה הקטן של שקד, שעשה גם הוא הרבה שמח. מאוחר יותר היא גילתה מעט חששות מהשיעור הראשון, אבל עד מהרה חברה לנצר המרגיע ובמהלך השיעור השלימה "חץ" ארוך טווח, לצד איסוף חישוקים צבעוניים מקרקעית הבריכה.
בינתיים, התגלה חיבור מנצח ביני לאבא של שקד, ישראל. כמה מנצח? כזה שהוביל לקינוח מפתיע: צפייה משותפת שעה קלה לאחר מכן בסרט "טרולים מסביב לעולם" – ביקור קולנועי של שושו, לולו ואנוכי לראשונה מאז משבר הקורונה. אמא טניה פרגנה כהרגלה ונשארה לשמור על התכשיט ("אני לעולם לא מתעייף") אביב. הילדים הנרגשים דפקו בוק מרגש בתוך האולם ומחוצה לו לצד בובות נבחרות, ונהנו מארגזי פופקורן לוהטים, לצד חטיף קליק אדום מימי קדם.
ההורים – שרית, ישראל ואני – נרגשים קצת פחות, התמקמנו בשורה מעליהם וקיווינו לחזור הביתה בשלום. זה אכן קרה, לא לפני משחק כיסאות מוזיקליים בלתי נגמר שהמשיך לאחר מכן למשחק מסוכן ומדאיג יותר, שזכה לכינוי המפוקפק "תופסת מדרגות נעות". נו טוב, למרות רגעים בהם ישראל ואני התעפצנו לסירוגין, יכולנו להסכים בחיוך עייף שהיה אחלה סרט. רגע אחרי, כשגילנו שהילדים הכל, אבל הכל – חוץ מעייפים, התפשרנו על כך שהושגה רק חצי מטרה. שבת שלום.
האב- סב הגאה לא מפסיק להתפעל מכושר הבטוי הכפול ומכופל של בנו אור הן בהפעלה הבלתי נלאית של נכדיו ולא פחות מהתאור המדוקדק של תחושות המפעיל והמופעלות בעיקר- בנותיו- נכדותי.
לא נותר אלא לחבק ולאהוב את המתוארים כולם ואגב כך לברך את ענבל ואוטרי על הולדת השלישית- עמית המתגברת את נוי ונועם בתקווה שגם הדור הותיק של הסבים יזכה לראותן תוך השתכשכות במימיה של הבריכה בברקן עטירת הנוסטלגיה.