קשה לתאר במילים את התחושות שמלוות יציאה לחופשה בחלון הזדמנויות צר בו מרשים לנפוש. סיום הסגר השלישי – זה שכולם (שוב) הבטיחו שיהיה האחרון, כשכל בר דעת מוכן לחתום כבר עכשיו על נאמבר חגיגי נוסף מסוף הבחירות לפחות עד ליל הסדר. אבל עזבו שטויות. לצרות יהיה מספיק זמן לשבור את הראש, כעת הזמן לנקות אותו.

זוכרים שסיפרו לנו בסגר הראשון עד כמה חשוב לשמור מרחק מאוכלוסיית הגיל השלישי, אסרו בתכלית האיסור לפגוש בהורים ותיבלו בפייק ניוז על אחריותם לעלייה במקדם ההדבקה? שני סגרים וכמעט שנה קדימה מוכרים את אותו הסיפור, רק הפוך: עכשיו למבוגרים מותר לטייל ברחבי ישראל, אבל טרם נמצא האמיץ שיעז להורות על פתיחת הגנים. אמינות היא שם

גילוי נאות: בזמן שעלתה בראשי הקטגוריה "מחוץ למסגרת" עבור הבלוג והאתר, לא דמיינתי שמקבלי ההחלטות בארצנו הקטנטונת יהפכו אותה לדרך חיים מפוקפקת במיוחד. השיא הוא כמובן בסגירתם הכפויה של הגנים הפרטיים וגני העירייה. רוצים לומר: העלייה בתחלואה קשורה לציבור הילדים בגילי 0-6. הגיוני בסך הכל. ברמה המשפחתית, ההשלכות הן בעיקר על אביב בן השנה וחצי.

המציאות החדשה שנכפתה עלינו מחייבת לקחת סיכונים על בסיס קבוע, ודאי בכל הנוגע לחופשות. ההתלבטות האם לנסוע לאילת חפפה להודעה (חוליה נוספת בשרשרת ארוכה ולא ברורה) על סגר בסופי שבוע – כי בהם הרי הקורונה פעילה במיוחד.. סיעור מוחות משפחתי בזמן שאיש לא יודע מי נגד מי, ובסופו של דבר נפלה החלטה: אם כבר סגורים,