fbpx

תביעת אצבע

יש חופשות שמתפקששות, ויש טקסטים שנכתבים בעיניים דומעות. התלבטתי הרבה האם להעלות על הכתב את נסיעתנו לאילת בשבוע שעבר, שכללה תאונה קשה ומצערת שהשפיעה ועוד תשפיע רבות על ההתנהלות של משפחת בוקר. ולמרות הכל החלטתי לא לייפות את המציאות, שכן האמת חייבת להיאמר, או במקרה הזה להיכתב.

אין דרך קלה לנסח מצב בו דלת חדר המלון נטרקה על אצבעו של אביב הקטן. בכי תמרורים לצד מראות קשים, וצריך להחליט מהר מה עושים. טניה, האישה שאיתי ואחות במקצועה, מרימה את בן הזקונים שלנו על הידיים, עוטפת את היד במגבת כדי לעצור את הדימום עד כמה שאפשר, וטסה ליוספטל.

לאחר טיפול ראשוני וסדרת התייעצויות, הסופרוומן של הבית שבה למלון כדי לקחת תיק עם בגדים ועגלה, ויצאה לנסיעה כמעט בלתי אפשרית בת שלוש שעות לבית החולים סורוקה בבאר שבע. עבדכם הנאמן נשאר בלב כבד במלון עם שתי הבנות, ממלמל לעצמו שהוא חייב לאגור כוחות כדי להיות חזק ולא להרוס להן את החופשה.

ניחומים הדדיים, ארוחת ערב שקטה בנוכחות שלושה במקום חמישה, ומשם מתקדמים כדי להוציא קצת אנרגיות בשלל המתקנים בטיילת – מקרוסלת החיות, עבור במכונית האדומה המסתובבת ועד מתקן הנפילה מגובה שקיבל מהבנות את השם הפשוט "שמש צהובה" בשל האיור במרכזו.

המצב רוח לא משהו, אבל אני מחייך אליהן וממשיך, מפנק במתנות – מכובע ועד קלפים ובובת פיקאצ'ו – העיקר שכולן יהיו מרוצות. איכשהו. בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני החזרה למלון, כולם יודעים שהכלל של אבא-בלוג, ובמקרה הזה אבא-מכור, הוא לסגור את הלילה עם Rebar. "אבא, כמה כסף בזבזת היום?", שאלה בתמימות ובקול רם אריאל, ילדת הסופר סנדוויץ' הגאונה שלי, וסחטה פרצי צחוק מכל מי שעמד לפנינו ואחרינו בתור. "שלא תדעי, לולו", צחקתי גם אני מול החיוך הרחב שלה ושחררתי קצת מתח.

אביב נותח בשעת לילה מאוחרת. לא היה מנוס מלקטוע חלק מהאצבע. איך מתמודדים בכלל עם דבר כזה? ומה בקשר לייסורים ונקיפות מצפון בשרשרת? הרבה שאלות, מעט תשובות. 24 שעות לאחר שעזבו את אילת, שבו אליה טניה ואביב. החיוך הרחב והשובב, כמו גם ההיפר-אקטיביות ששבה לעוצמותיה המוכרות, לא הסגירו ולו במעט את שעבר עליו. רק התחבושת הגדולה שעטפה את ידו שימשה עדות אילמת לזוועה ולטראומה שחווינו כולנו יחד איתו.

העיניים הגדולות והטובות של האוצר שלנו עזרו לקבל את ההחלטה הנכונה: ממשיכים בחופשה. אם במופע המרהיב "WOW", בו זנחה לולו את חלומה להיות דיג'יי וגמרה אומר בליבה ללמוד בבית ספר לאקרובטיקה, ב"בבילון" – משחקיית הענק בה יצאו הבנות עם שלל רב של בובות וממתקים בעוד אחיהן הקטן התרוצץ אחוז תזזית והספיק לחוות רכיבה על אופנוע מרוץ, נסיעה במכוניות מתנגשות ולקנח בגלגל ענק, או בשייט בספינת הזכוכית לאורך חופיה של אילת.

בין לבין היה גם ביקור מהנה במצפה התת ימי, פלוס היכרות נעימה עם נהג המונית הקטור, שבין סיפור לסיפור חסך ברדק מיותר והיה אחראי על ההלוך והחזור. סרטון בתלת מימד עם כרישים קרובים מתמיד, התפעלות מצבי הענק וחתולי הים, וכן מהצוללן שמאכיל אותם, ושרשראות פנינים היישר מהצדפה.

באגף האקסטרים התגלתה שושו ככוכבת על, לאחר שלא פסחה על אף אחד ממתקני הסופר-פחד המקומיים – מכדור האש המפורסם, עבור בבוסטר המפורסם פחות (שילוב מחריד ומענג כאחד של סיבוב ב-360 מעלות במהירות 100 קמ"ש) וכלה בטרנטולה (הנדנדות המסתובבות) ורכבת ההרים המטלטלת במסגרת המציאות המדומה. "איזה כיף זה זמן איכות של אבא ובת", אמרה לי סמוך לחצות כשסיימנו להשרות רגליים באקווריום הדגיגים ושמנו פעמינו לעוד Rebar מפנק. חיבקתי אותה חזק והסתרתי את הדמעה שנקוותה בעיני.

ואביב? הוא אמנם פספס את הבריכה מסיבות מובנות, אבל לא הפסיק לחייך, לצחוק ולחבק כשהוא עטוף בחיק המשפחה. אין ספק שייקח לנו עוד הרבה זמן להתאושש מהחוויה המפוקפקת, אבל ברוך השם הילד בסדר וזה מה שחשוב. ואולי מזל שזה נגמר רק בזה.

ומסר להורים: הפתגם הוותיק לפיו צריך להשגיח על הילדים בשבע עיניים נשאר נכון, אבל הפעילים ביניכם יסכימו גם עם הצד השני שלו: אי אפשר להיות עם העיניים עליהם 24/7. אל תטעו, זה רחוק מלנחם אותי, אבל השיתוף והכתיבה מעט משחררים ונותנים כוחות להמשך.

סליחה, אביבי שלי. מקווה שתמחל לי גם כשתגדל ותקרא על החופשה הכי קשה שהייתה לנו כמשפחה, בכתבה הכי קשה שכתבתי מימי.

תמיד כאן בשבילך לתמוך, לעזור ולחזק, ממש כמו שאבי תמיד שם בשבילי. אני אוהב אותך בכל ליבי, אבא.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה משתמש בעוגיות כדי לשפר את חווית הגלישה שלך. על ידי גלישה באתר זה אתה מסכים לשימוש שלנו בעוגיות.
דילוג לתוכן